וְאֵת֙ בַּ֣ת הַֽיַּעֲנָ֔ה וְאֶת־הַתַּחְמָ֖ס וְאֶת־הַשָּׁ֑חַף וְאֶת־הַנֵּ֖ץ לְמִינֵֽהוּ׃

הפסוק מוסיף עופות טמאים נוספים: בת היענה, התחמס, השחף והנץ למינהו. חזקוני מבאר שהזכרת ״בת היענה״ כוללת גם את היענה עצמה, ומה שנקט הכתוב לשון ״בת״ הוא לפי שאינה ראויה לאכילה אלא כשהיא קטנה, אבל כשהיא גדולה אין בשרה ראוי לאכילה כלל, שהוא קשה כעץ. הכתוב ממשיך את רשימת העופות האסורים בשמותיהם, ומוסיף את הלשון ״למינהו״ אצל הנץ כדי לרבות את בני מינו. כך מקיפה התורה את מיני העוף הטמאים השונים, כל אחד בשמו ובקרוביו.