כׇּל־צִפּ֥וֹר טְהֹרָ֖ה תֹּאכֵֽלוּ׃

הפסוק קובע ״כל צפור טהרה תאכלו״. רש״י מבאר שהיתר זה בא לרבות את הציפור המשולחת של המצורע, שאף היא מותרת באכילה. אבן עזרא מוסיף שהמילה ״צפור״ היא שם כללי, ותור וגוזל הם שני מינים הנכללים תחתיה, וכן ״דיה ואיה״ נכללות תחת ״דאה״, שכן כאן הוסיפה התורה לבאר את המינים. הכתוב פותח את עניין העופות בכלל של היתר הציפורים הטהורות, ומכין את הרשימה של העופות הטמאים שתבוא בהמשך, שהיא הדרך שבה מבחינה התורה בין המותר לאסור בעופות.