כִּ֤י הָרֹג֙ תַּֽהַרְגֶ֔נּוּ יָ֥דְךָ֛ תִּֽהְיֶה־בּ֥וֹ בָרִֽאשׁוֹנָ֖ה לַהֲמִית֑וֹ וְיַ֥ד כׇּל־הָעָ֖ם בָּאַחֲרֹנָֽה׃

הפסוק מצווה להרוג את המסית, ויד המוסת תהיה בו בראשונה להמיתו ואחר כך יד כל העם. רש״י מבאר מן הלשון ״כי הרג תהרגנו״ שאם יצא המסית מבית דין זכאי יש להחזירו לחובה, ואם יצא חייב אין להחזירו לזכות. עוד מלמד רש״י ש״ידך תהיה בו בראשונה״ היא מצווה ביד המוסת עצמו להמיתו תחילה, ואם לא מת בידו ימות בידי אחרים. אבן עזרא מעיר שלפי פשוטו היה נראה שהמוסת עצמו הוא בכלל שני העדים, לולא הקבלה שקיבלנו מרבותינו. הפרשה מטילה על מי שנוסה להיות ראשון בהוצאת הדין לפועל, כביטוי לדחיית הפיתוי מכל וכל.