דְּבָרִים א׳ · כ״ז

וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאׇהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת יְהֹוָה֙ אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ׃

במילים פשוטות

העם רגן באוהליו ואמר: בשנאת ה׳ אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו. רש״י מבאר ש״ותרגנו״ הוא לשון הוצאת דיבה ולשון הרע, כמו ״דברי נרגן״ במשלי. על טענת ״שנאת ה׳ אותנו״ אומר רש״י שהיה זה היפוך הדברים - ה׳ אהב אתכם, אבל אתם שנאתם אותו, וכמשל ההדיוט האומר שמה שבליבך על אוהבך אתה תולה בליבו עליך. אבן עזרא מבאר ש״ותרגנו״ הוא מבניין נפעל. הפסוק חושף את עומק כפיות הטובה: העם תולה בה׳ שנאה ורוע, בעוד שכל מעשיו היו מתוך אהבה והצלה.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ותרגנו. לָשׁוֹן הָרָע, וְכֵן "דִּבְרֵי נִרְגָּן" (משלי י"ח) - אָדָם הַמּוֹצִיא דִּבָּה:

בשנאת ה' אתנו. וְהוּא הָיָה אוֹהֵב אֶתְכֶם, אֲבָל אַתֶּם שׂוֹנְאִים אוֹתוֹ; מְשַׁל הֶדְיוֹט אוֹמֵר מַה דִּבְלִבָּךְ עַל רְחִמָּךְ מַה דִּבְלִבֵּהּ עֲלָךְ (ספרי):

בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים. הוֹצָאָתוֹ לְשִׂנְאָה הָיְתָה; מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָנִים וְיֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי שָׂדוֹת, אַחַת שֶׁל שִׁקְיָא וְאַחַת שֶׁל בַּעַל, לְמִי שֶׁהוּא אוֹהֵב נוֹתֵן שֶׁל שִׁקְיָא, וּלְמִי שֶׁהוּא שׂוֹנֵא נוֹתֵן לוֹ שֶׁל בַּעַל, אֶרֶץ מִצְרַיִם שֶׁל שִׁקְיָא הִיא, שֶׁנִּילוּס עוֹלֶה וּמַשְׁקֶה אוֹתָהּ, וְאֶרֶץ כְּנַעַן שֶׁל בַּעַל, וְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם לָתֵת לָנוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן (במ"ר י"ז):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְאִתְרַעַמְתּוּן בְּמַשְׁכְּנֵיכוֹן וַאֲמַרְתּוּן בִּדְסָנֵי יְיָ יָתָנָא אַפְּקָנָא מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם לְמִמְסַר יָתָנָא בִּידָא דֶאֱמוֹרָאָה לְשֵׁיצָיוּתָנָא

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ותרגנו. כמו ורוגנים ילמדו לקח והוא מבנין נפעל כמו אל תעצבו:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

ותרגנו - כמו: דברי נרג כמתלהמים.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

הוציאנו מארץ מצרים פרש״‎י הוצאתו לשנאה היתה וכו׳‎ כלומר שדה הבעל פחותה משל שקיא משום דשל בעל אינה טוענת פירות רק במי גשמים וכשאין לה גשמים פוסקת אבל של שקיא אינה פוסקת שהרי משקים אותה תמיד.

מקור: ספריא · נחלת הכלל