וְיָשֵׂ֣ם ׀ פָּ֠נָ֠יו לָב֞וֹא בְּתֹ֧קֶף כׇּל־מַלְכוּת֛וֹ וִישָׁרִ֥ים עִמּ֖וֹ וְעָשָׂ֑ה וּבַ֤ת הַנָּשִׁים֙ יִתֶּן־ל֣וֹ לְהַשְׁחִיתָ֔הּ וְלֹ֥א תַעֲמֹ֖ד וְלֹא־ל֥וֹ תִהְיֶֽה׃

וישם פניו לבוא בתוקף - כל מלכות מצרים שהוא הנגב.

וישרים עמו - ויעשו עמו שלום.

ובת הנשים - היא מלכת שבא יתן לו מלך הנגב להשחיתה, כי ברשותו היא תסרח וזהו: לא תעמוד ולא לו תהיה - שלא יקחנה.

וישם פניו. מלך הצפון והוא אטניוכס ישים מחשבתו לבוא בא״י בחוזק עם רב מכל אנשי מלכותו:

וישרים עמו. ומעם ישרים הם ישראל מקצת מהם יהיו בעזרתו והם רשעי ישראל אשר התחברו עמו:

ועשה. יעשה בא״י בחוזק עם כחפצו:

ובת הנשים. היא עדת ישראל הנקראה היפה בנשים (ש״ה ה):

יתן לו. ימסור למי שאסר את המלחמה והוא פוליפוס שר הצבא לו ימסור את עדת ישראל להשחיתה ולגזור עליהם גזירות:

ולא תעמוד. אבל גזרת הרעה ההיא לא תעמוד ולא תהיה לו עדת ישראל לעבדים וכאשר יאמר למטה:

בתוקף. בחוזק כמו מעשה תקפו (אסתר י):

וישם פניו, אחר שכבש כל הארצות חוץ ממצרים אשר היו בידי סילייקוס נקאטור, שם פניו ללכת בתוקף כל מלכותו, ר"ל לכבוש את ארץ מצרים עצמה ששם תוקף מלכות מלך הנגב, וספרו בדה"י, שאז התירא שלא יבואו הרומיים לעזרת מצרים, לכן בחר לקחת את המלכות בערמה, ועשה א"ע כאלו רוצה להתפשר עם מלך מצרים, ויעד את בתו קעלאפטרא למלך מצרים וחשב שהיא תחזיק בידו לקחת מיד בעלה את מצרים, וז"ש וישרים עמו, שעשה פשר במה שנתן לו בת הנשים בת א' שהיה לו מנשיו, להשחיתה וחשב שעי"כ ישחית את מלכותו, בעזרת בתו, אבל בתו נשארה נאמנה לבעלה ולא הלכה בעצת אביה בזה, ועז"א ולא תעמוד ולא לו תהיה, כי היתה נאמנת לבעלה: