יְלָדִ֣ים אֲשֶׁ֣ר אֵֽין־בָּהֶ֣ם כׇּל־מאֿוּם֩ וְטוֹבֵ֨י מַרְאֶ֜ה וּמַשְׂכִּלִ֣ים בְּכׇל־חׇכְמָ֗ה וְיֹ֤דְעֵי דַ֙עַת֙ וּמְבִינֵ֣י מַדָּ֔ע וַאֲשֶׁר֙ כֹּ֣חַ בָּהֶ֔ם לַעֲמֹ֖ד בְּהֵיכַ֣ל הַמֶּ֑לֶךְ וּֽלְלַמְּדָ֥ם סֵ֖פֶר וּלְשׁ֥וֹן כַּשְׂדִּֽים׃

ילדים - כמו עור ופסח שאינן ראויין לעמוד לפני מלך, על כן כתוב: עור ופסח לא יבא הבית. והטעם: בית מלכות דוד.

וטובי מראה - שלא היו ירקרקים ונראים כמו חולים.

ומשכילים בכל חכמה - כלל כל.

ויודעי דעת - שידעו בתחלת הדבור המדבר, מה שהיה בדעתו לדבר באחרונה, כי יש חכמים רבים לא ידעו זה עד סוף דבר המדבר.

ומביני מדע - שיוכלו להבין לאחרים מה שיש בלבם ובמדעם, כמו: גם במדעך מלך אל תקלל, כי יש חכמים ילאו להוציא בלשונם מה שיש בלבם, כי אם בדרך רחוקה ובארחות עקלקלות.

ואשר כח בהם - שתהיה תולדתם חזקה להסתיר העיטוש ויהיו עומדים תמיד לפניו ושיוכלו לסבול בשעת צרכם, והנה צוה לבקש מי שנמצאו בו אלה המדות ולא נמצאו בילד פחות מט"ו שנה, והנה אין צורך ללמדם השלש שנים, כי אם כתב כשדים ולשונם לדבר עם המלך בלשונו, והנה גדולים יצאו מירושלים והנה דניאל יצא בן ט"ו שנה בלכת יהויקים לבבל ושמונה שנים מלך, והנה כ"ג. ויש אומרים: צדקיהו, והנה ד' ול' וע' שנה והנו זקן מאד בימי אסתר, אולי כבר מת ולא עלה אל בית שני ואיננו ששבצר בראיות גמורות.

כל מאום. ר״ל שום מום כלל וכלל לא כמו לא תאכלו כל נבלה (דברים יא):

וטובי מראה. בלובן ובהירות:

בכל חכמה. יהיו משכילים בכל מיני חכמות:

ויודעי דעת. ר״ל בתחלת אמרי המדבר ישכילו לדעת דעתו ותוכן כוונתו ומה יהיו אחרית אמריו:

ומביני מדע. ר״ל שיהיו צחים בלשונותם במיטב הדבור להבין לזולת מה במדעי לבבם ובמחשבתם:

ואשר כח בהם. להתגבר על הטבע לאנוס ולעצור מן השחוק והשינה וכדומה למען יעמדו בהיכל מלך מבלי שום מניעה וכאשר ראוי והגון:

וללמדם ספר. מוסב על המקרא שלפניו לומר להביא מבני ישראל וגו׳ וללמדם ספר וגו׳ והוא המכתב והלשון:

מאום. כמו מום:

מדע. ענין מחשבה כמו גם במדעך מלך אל תקלל (קהל׳ י):

ספר. ר״ל כתב הנכתב בספר:

השאלות:מה רצה בהכפלת דבריו משכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע, מה ההבדל ביניהם?:

ילדים. צוה שהילדים יהיו שלמי החומר ושלמי הצורה, לענין שלמות החומר אמר אשר אין בהם כל מאום, שלא יהיה בהם שום חסרון בגופם, ויש הבדל בין מום ובין מאום, שהמום הוא חסרון גדול כמו המומים הפוסלים בכהנים, ומאום משותף עם מאומה שלא ימצא בהם שום דבר שהוא גנאי, ואמרו חז"ל אפילו ריבדא דכוסילתא, וכולל גם טוב התואר, שהוא בנין הגוף בסדר נכון וערך מסודר המעלה חן, וטובי מראה, שיהיו יפה עינים וטוב רואי, וגם כולל יופי הצבע לא לבן ביותר שהוא סימן עצלות ולא שחור, רק אדמוני לבן, ולענין שלימות הצורה אמר ומשכילים בכל חכמה, ומבואר אצלינו שיש הבדל בין חכמה ובין דעת, שדעת הם דברים המושגים בחושים או ע"י מושכלות ראשונות, שאפשר בהם ידיעה ברורה, כמו חכמת הטבע וההנדסה והרפואה, וחכמה היא בהנהגה בין טוב לרע, שהם דברים שלא יושגו במופתי הדעת ולא ע"י כח הבינה שלא מצאנו בשום מקום שיאמר בינו חכמה, אבל יושגו ע"י השכל שהוא כח חד העובר בדברים שהם למעלה מן הבינה והדעת כמ"ש בספר משלי. ויודעי דעת ומביני מדע, יש הבדל בין דעת ובין מדע, דברים פרטיים שמשיגים על ידי החושים והבחינה נקראים דעת, וכלל המדע אשר התקבצה ע"י יודעים שונים ותהי לשטה כללית ולימוד ערוך בכל מיני הידיעות, למשל למודים של חכמת הטבע או הרפואה בכללה כמו שהיא ערוכה בכל ושמורה כשטה מיוחדת מוסכמת מן החכמים נקרא, מדע, ומי שיכולים להוציא מכללי המדע דבר מתוך דבר ולהקיש דבר לדבר בכח התבונה נקראים, מביני מדע, ואשר כח בהם לעמד בהיכל המלך, התנה עוד שיוכל להפיק מהם רצון להיות ממשרתיו וחכמיו הנצבים לפניו, וע"ז התנה ג"כ שיהיה בהם שתי הכנות, א] הכנה החומריית, שיהיו חזקים ומוצקים בכחם הפנימי לעמוד בהיכל המלך, שצריך שיהיו חזקי הכח לעמוד על רגליהם, וכמ"ש חז"ל שיהיו אונסים א"ע מן השחוק ומן השינה ושיעמידו א"ע כשיצטרכו לנקביהם, ב] וללמדם ספר, שיהיה בהם הכנה לקבל למוד ספר ולשון, שע"ז צריך שיהיה לו כח הזכרון ללמד לשון במהרה, ויש הלמד הלשון ולא הכתב לקרא בספר, ולז"א ספר ולשון כשדים, והיה אצלם לשון ארמי שהיה לשון ההמון, ולכן כשדים היה לשון החכמים המדברים דבור מליצי בחכמה, וידוע שאל המליצה והדבור הנשגב צריך כח נפשי מיוחד וחוזק כח הדמיון, ועז"א וללמדם בוי"ו: