רש״י
רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11הוּא יוֹרֶה. בִּתְמִיהָּ.
התחילו ללמודהוּא יוֹרֶה. בִּתְמִיהָּ.
וַי דִי אֲמַר לִצְלַם אֲעָא קוּם וּלְדַחֲלַת אַבְנָא אִתְעֲרֵי וְהִיא שַׁתְקָא וְדַמְיָא הוּא מַכְלֵי הָא הוּא מַחֲפֵּי דְהַב וּכְסַף וְכָל רוּחַ לֵית בִּמְעוֹהִי:
הוי אומר וגו׳. אוי לאומר אל הפסל העשוי מעץ הקיצה משנתך ושמע אלי ולאבן דומם אומר עורי:
הוא יורה. וכי הוא יוכל ללמד אתכם דבר מה בתמיה הנה הוא מחופה ופרוש עם כסף וזהב ויפה הוא למראה העין אבל אין בקרבו שום רוח אפי׳ רוח החיוני כבהמה:
הקיצה עורי. מל׳ הערה והקצה מן השינה:
דומם. מושתק כמו וידום אהרן (ויקרא י):
יורה. ילמד:
תפוש. ענין שטוח ופרישה כמו פשה הנגע (שם יג):
וכל רוח. שום רוח וכן כל מלאכה לא תעשו (שם כ״ג):
הוי אומר לעץ הקיצה המליץ יצייר נשגבות, מצייר את גויית בלשאצר שנהרג והוא שוכב פגר אלם בלא רוח חיים, ומלובש בבגדי זהב וכסף, כציור האליל שלו, שהוא ג"כ פגר אלם תפוש זהב וכסף ואין רוח חיים בקרבו. עד שיצייר שהאליל עשה את בלשאצר שעבד אותו להיות דומה אליו, שיהיה פסל לבוש זהב וכסף בלא רוח חיים, עפ"ז יאמר הוי! קורא אני, מי שהוא אומר לעץ הקיצה, ר"ל בלשאצר שעבד את פסל העץ והאבן והיה קורא אליו בתפלתו שיקוץ משנתו ויתעורר לשמוע תפלתו, הוא יורה, היינו בלשאצר יורה וילמד ויברר כי כנים דברי מה שאמרתי שהיוצר ישיג מן הפסל את אשר השיג הפסל ממנו שיתהוה ממנו אליל אלם, כי הלא הוא (בלשאצר) תפוש זהב וכסף שפגרו מלובש בו וכל רוח אין בקרבו כי יצאה נשמתו, הרי שע"י הבטחון שבטח על הפסל נעשה אליל אלם כמוהו: