חֲבַקּוּק ב׳ · ט״ו

מַשְׁקֵה רֵעֵהוּ. יַיִן, וּבְאוֹתָהּ הַשְׁקָאָה הוּא מְסַפֵּחַ וְאוֹסֵף אֶת חֲמָתוֹ עָלָיו, וְאַף מְשַׁכְּרֵהוּ בַּחֲמָתוֹ. וְכָל זֶה הוּא עוֹשֶׂה לְמַעַן הַבִּיט עַל מְעוֹרֵיהֶם, עַל גִּלּוּיָם וְלִרְאוֹת אֶת עֶרְוָתָם. זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר שֶׁהָיָה מַשְׁקֶה אֶת הַמְּלָכִים יַיִן וּמְשַׁכְּרָם, וְשׁוֹכֵב עִמָּם מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה, כִּדְאַמְרִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת. דָּבָר אַחֵר: הוֹי מַשְׁקֵה רֵעֵהוּ - בְּסֵדֶר עוֹלָם דּוֹרְשׁוֹ כְּלַפֵּי בֵּלְשַׁאצַּר, שֶׁהִשְׁקָה אֶת הַשָּׂרִים בִּכְלֵי בֵית הַמִּקְדָּשׁ, וּבָהֶם נִסְפְּחוּ וְנִשְׁתַּכְּרוּ בַּחֲמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּבוֹ בַּלַּיְלָה נֶהֱרַג.

עַל מְעוֹרֵיהֶם. לְהִגָּלוֹת קְלוֹנָם וְרָאוּ שׂוֹנְאֵיהֶם בְּנִוּוּלָם.

וַי דְמַשְׁקֵי לְחַבְרֵיהּ וְזָלֵיף בְּיַחֲמָא בְּדִיל דְיִשְׁתֵּי וְיִתְרַוֵי וְיִתְגְלֵי קְלָנֵיהּ:

הוי משקה רעהו. אוי על הבבליים שהרעו לישראל:

רעהו. כי מתחלה התחבר באהבה וריעות ואחר זה קם עליו להחרימו והשקהו יין תרעלה מאסיפת וקבוצת החימה שהיה לו עליו מאז ואף השכירו ר״ל הרבה להרע לו ובלבל דעתו כשכור בשכרותו:

למען וגו׳. ר״ל אין הכונה היתה לטובתו לרשת ארצם כ״א למען יסתכל על ערוותם וקלונם משנאתו בם:

מספח. ענין הקבוץ והדבוק כמו תחת חרול יספחו (שם ל):

חמתך. מל׳ חמה וכעס:

מעוריהם. הוא מל׳ גלוי ערוה כמו והראתי גוים מערך (נחום ג׳:ה׳) והוא ענין קלון ובזיון:

הוי, עתה יספר גוף המעשה, איך בא ענשם ע"י ששתו יין מכלי בהמ"ק, אמר הוי משקה רעהו, שבלשצאר השקה את רעיו שהם שריו מכלי המקדש, מספח חמתך, זה מבואר עפמ"ש (בירמיהו נ״א:ל״ט) בחמס אשית את משתיהם והשכרתים למען יעלוזו וישנו שנת עולם, שעת החלו לשתות מכלי המקדש שם להם ה' חימום גדול שנתחממו מאד, ואח"כ נשתכרו עד שישנו בתרדמת עולם ולא שמעו מהריגת בלשאצר ומבוא חיל פרס ומדי, והחיל הרגו אותם בשנתם ולא הקיצו עוד, וז"ש במה שהשקית את שריך הם נספחו ונתחברו אל חמתך וחומך, עי"ז נתגדל ונתרבה חום המשתה, ואף שכר וגם נשתכרו מאד, למען הביט על מעוריהם עד שהקיאו את היין מרוב השכרות וכולם ראו קיאתם: