התחילו ללמודבְּשַׂר קֹדֶשׁ. בְּשַׂר טֻמְאַת נְבֵלָה אוֹ שֶׁרֶץ.
וְאֶל הַנָּזִיד. תַּבְשִׁיל.
לֹא יִטְמָא. נֶחְלְקוּ בָּהּ רַב וּשְׁמוּאֵל. חַד אָמַר: אִישְׁתַּבֵּישׁ כָּהֲנֵי, דְּבָעֵי מִנַּיְיהוּ רְבִיעִי בְּקֹדֶשׁ, וְאָמְרוּ לוֹ טָהוֹר. וְחַד אָמַר: לָא אִישְׁתַּבֵּישׁ כָּהֲנֵי, חֲמִישִׁי בְּקֹדֶשׁ בְּעֵי מִינַּיְיהוּ.
וְנָגַע בִּכְנָפוֹ. לֹא נָגַע בַּשֶּׁרֶץ עַצְמוֹ, אֶלָּא בַּבֶּגֶד שֶׁהוּא רִאשׁוֹן.
הֲיִקְדָּשׁ. הֲיִסְתְּאַב.
הָא יִטוֹל גְבַר בְּסַר קוּדְשָׁא בִכְנַף לְבוּשֵׁיהּ וְיַקְרֵיב בִּכְסוּתֵיהּ לְלַחְמָא וּלְתַבְשִׁילָא וּלְחַמְרָא וּלְמִשְׁחָא וְכָל דְמִתְאָכֵיל הֲיִסְתָּאָב וְאָתִיבוּ כַהֲנַיָא וַאֲמָרוּ לָא:
הן בשר קדש - כמשמעו, קודש ממש והפך יקדש יטמא, ואם יקדש יטמא למה ישנה, כי זה הכתוב אחר זה וכתוב: ולא תטמאו והייתם קדושים והיא מתקדשת מטומאתה. ומלת פן תקדש את המלאה קדש ממש, כי יתערב הכל וישוב קדש אם לא יוציאו הקדש בזמנו כאשר באר זה מנחם בן סרוק הספרדי באר היטב, ומלת קדשה מתקדשת ומזמנת עצמה לכל חפץ, ואין פירוש המלה טמאה. גם מלת קדש כמעשה המצרים בדברי הבתולות כי תולדת המצרים היא רפה מפני היאור המרבה לחה שלהם, על כן אין בהם כח כשהם קרוב לארבעים או יותר לבעול הבתולה, עד שיביאו נער וישכב עמה מעט עד שיהיה הפתח פתוח והוא נקרא קדש דרך זנות אומנותו בכך, ועל כן צוה הכתוב כמעשה ארץ מצרים וגו'. והנה השאלה על בשר קדש שכתוב וכל אשר יגע בבשרה יקדש אם נגע הכלי הוא הכנף ששם הבשר הוא הקדש אל הלחם, או לאחד הנזכרים היקדש? אז ענו הכהנים ואמרו לא, ונכונה דברו אחרי שלא נגע בכל אלה לבד הכנף ולא בשר הקדש ממש נגע בהם, והוא הדין כי לא נגעו בבשר קדש.
הן ישא. הנה אם ישא איש בכנף בגדו בשר מובדל מפני הטומאה כשרץ ונבלה:
ונגע בכנפו. עם כנפו שהוא ראשון לטומאה נגע אל הלחם ונעשה א״כ שני:
ואל הנזיד. ר״ל הלחם נגע בנזיד ונעשה א״כ שלישי:
ואל היין. ר״ל הנזיד נגע ביין ונעשה א״כ רביעי:
ואל שמן. ר״ל או הנזיד נגע בשמן אבל יין הוא משקה ואינו מטמא אחרים מן התורה אף אם היה ראשון לטומאה:
ואל כל מאכל. ר״ל או הנזיד נגע במאכל אחר:
היקדש. בשאלה אמר להם אם הרביעי נעשה מובדל וטמא:
ויאמרו לא. ובאמת טעו כי בקדש גם הרביעי טמא:
ישא. מל׳ משא וסבל:
קדש. ר״ל מובדל מפני הטומאה כי לשון קדש יאמר על דבר המובדל בין לטהרה בין לטומאה בין לאיסור כמ״ש פן תקדש המלאה (דברים כ״ב:ט׳):
בכנף בגדו. בשולי בגדו:
הנזיד. התבשיל כמו ונזיד עדשים (בראשית כה):
הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו, היינו בשר קדש ממש שנתקדש לגבוה, בשר הקרבנות ונגע בבשר הנמצא בכנפו אל הלחם או אל הנזיד וכו' היקדש, האם הדבר שנגע בבשר קדש מקבל את הקדושה להיות קדוש כמוהו, ויענו הכהנים ויאמרו לא, כי מ"ש כל אשר יגע בבשרה יקדש, פי' מה שנבלע בבשרה מבשר החטאת יקדש מפני שנתן בו טעם וטעם הוא כעקר כמש"פ חז"ל, לא אם נגע מבחוץ: