חַגַּי ב׳ · י״ב

הֵ֣ן ׀ יִשָּׂא־אִ֨ישׁ בְּשַׂר־קֹ֜דֶשׁ בִּכְנַ֣ף בִּגְד֗וֹ וְנָגַ֣ע בִּ֠כְנָפ֠וֹ אֶל־הַלֶּ֨חֶם וְאֶל־הַנָּזִ֜יד וְאֶל־הַיַּ֧יִן וְאֶל־שֶׁ֛מֶן וְאֶל־כׇּל־מַאֲכָ֖ל הֲיִקְדָּ֑שׁ וַיַּעֲנ֧וּ הַכֹּהֲנִ֛ים וַיֹּאמְר֖וּ לֹֽא׃

הפסוק מוצג עם ניקוד וטעמים

טקסט הפסוק: Miqra according to the Masorah (ויקיטקסט). מקרא על פי המסורה, ויקיטקסט · רישיון CC BY-SA · השינויים שנעשו בטקסט וכתב הוויתור

במילים פשוטות

השאלה הראשונה: הן יישא איש בשר קודש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד, היקדש. הכהנים משיבים לא. רש״י מבאר את המילים ומזכיר שנחלקו בהן, ומפרש ״הנזיד״ - תבשיל. אבן עזרא מבאר ״בשר קודש״ כמשמעו, קודש ממש, ומעמיד את הפסוק כנגד הפסוק הבא שבו מדובר בטומאה. השאלה בודקת אם הקדושה עוברת דרך שני מגעים, והתשובה שלילית: הקדושה אינה מתפשטת בשרשרת. הכלל הזה, שנשמע טכני, הוא הבסיס למסר שיבוא בפסוק יד.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

בְּשַׂר קֹדֶשׁ. בְּשַׂר טֻמְאַת נְבֵלָה אוֹ שֶׁרֶץ.

וְאֶל הַנָּזִיד. תַּבְשִׁיל.

לֹא יִטְמָא. נֶחְלְקוּ בָּהּ רַב וּשְׁמוּאֵל. חַד אָמַר: אִישְׁתַּבֵּישׁ כָּהֲנֵי, דְּבָעֵי מִנַּיְיהוּ רְבִיעִי בְּקֹדֶשׁ, וְאָמְרוּ לוֹ טָהוֹר. וְחַד אָמַר: לָא אִישְׁתַּבֵּישׁ כָּהֲנֵי, חֲמִישִׁי בְּקֹדֶשׁ בְּעֵי מִינַּיְיהוּ.

וְנָגַע בִּכְנָפוֹ. לֹא נָגַע בַּשֶּׁרֶץ עַצְמוֹ, אֶלָּא בַּבֶּגֶד שֶׁהוּא רִאשׁוֹן.

הֲיִקְדָּשׁ. הֲיִסְתְּאַב.

Sefaria vocalized edition

תרגום יונתן

תרגום יונתן בן עוזיאל

הָא יִטוֹל גְבַר בְּסַר קוּדְשָׁא בִכְנַף לְבוּשֵׁיהּ וְיַקְרֵיב בִּכְסוּתֵיהּ לְלַחְמָא וּלְתַבְשִׁילָא וּלְחַמְרָא וּלְמִשְׁחָא וְכָל דְמִתְאָכֵיל הֲיִסְתָּאָב וְאָתִיבוּ כַהֲנַיָא וַאֲמָרוּ לָא:

Mikraot Gedolot

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

הן בשר קדש - כמשמעו, קודש ממש והפך יקדש יטמא, ואם יקדש יטמא למה ישנה, כי זה הכתוב אחר זה וכתוב: ולא תטמאו והייתם קדושים והיא מתקדשת מטומאתה. ומלת פן תקדש את המלאה קדש ממש, כי יתערב הכל וישוב קדש אם לא יוציאו הקדש בזמנו כאשר באר זה מנחם בן סרוק הספרדי באר היטב, ומלת קדשה מתקדשת ומזמנת עצמה לכל חפץ, ואין פירוש המלה טמאה. גם מלת קדש כמעשה המצרים בדברי הבתולות כי תולדת המצרים היא רפה מפני היאור המרבה לחה שלהם, על כן אין בהם כח כשהם קרוב לארבעים או יותר לבעול הבתולה, עד שיביאו נער וישכב עמה מעט עד שיהיה הפתח פתוח והוא נקרא קדש דרך זנות אומנותו בכך, ועל כן צוה הכתוב כמעשה ארץ מצרים וגו'. והנה השאלה על בשר קדש שכתוב וכל אשר יגע בבשרה יקדש אם נגע הכלי הוא הכנף ששם הבשר הוא הקדש אל הלחם, או לאחד הנזכרים היקדש? אז ענו הכהנים ואמרו לא, ונכונה דברו אחרי שלא נגע בכל אלה לבד הכנף ולא בשר הקדש ממש נגע בהם, והוא הדין כי לא נגעו בבשר קדש.

Ibn Ezra on Haggai -- Daat

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר · המאה ה־18

הן ישא. הנה אם ישא איש בכנף בגדו בשר מובדל מפני הטומאה כשרץ ונבלה:

ונגע בכנפו. עם כנפו שהוא ראשון לטומאה נגע אל הלחם ונעשה א״כ שני:

ואל הנזיד. ר״ל הלחם נגע בנזיד ונעשה א״כ שלישי:

ואל היין. ר״ל הנזיד נגע ביין ונעשה א״כ רביעי:

ואל שמן. ר״ל או הנזיד נגע בשמן אבל יין הוא משקה ואינו מטמא אחרים מן התורה אף אם היה ראשון לטומאה:

ואל כל מאכל. ר״ל או הנזיד נגע במאכל אחר:

היקדש. בשאלה אמר להם אם הרביעי נעשה מובדל וטמא:

ויאמרו לא. ובאמת טעו כי בקדש גם הרביעי טמא:

On Your Way

מצודת ציון

רבי יחיאל הלל אלטשולר · המאה ה־18

ישא. מל׳ משא וסבל:

קדש. ר״ל מובדל מפני הטומאה כי לשון קדש יאמר על דבר המובדל בין לטהרה בין לטומאה בין לאיסור כמ״ש פן תקדש המלאה (דברים כ״ב:ט׳):

בכנף בגדו. בשולי בגדו:

הנזיד. התבשיל כמו ונזיד עדשים (בראשית כה):

On Your Way

מלבי״ם

רבי מאיר לייבוש · המאה ה־19

הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו, היינו בשר קדש ממש שנתקדש לגבוה, בשר הקרבנות ונגע בבשר הנמצא בכנפו אל הלחם או אל הנזיד וכו' היקדש, האם הדבר שנגע בבשר קדש מקבל את הקדושה להיות קדוש כמוהו, ויענו הכהנים ויאמרו לא, כי מ"ש כל אשר יגע בבשרה יקדש, פי' מה שנבלע בבשרה מבשר החטאת יקדש מפני שנתן בו טעם וטעם הוא כעקר כמש"פ חז"ל, לא אם נגע מבחוץ:

Malbim on Haggai--Wikisource