וַיְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָֽעֹרֵ֑ב וַיֵּצֵ֤א יָצוֹא֙ וָשׁ֔וֹב עַד־יְבֹ֥שֶׁת הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃
הפסוק מוצג עם ניקוד וטעמים
טקסט הפסוק: Miqra according to the Masorah (ויקיטקסט). מקרא על פי המסורה, ויקיטקסט · רישיון CC BY-SA · השינויים שנעשו בטקסט וכתב הוויתור
יצוא ושוב. הוֹלֵךְ וּמַקִּיף סְבִיבוֹת הַתֵּבָה, וְלֹא הָלַךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ, שֶׁהָיָה חוֹשְׁדוֹ עַל בַּת זוּגוֹ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּאַגָּדַת חֵלֶק (סנה' ק"ח):
עד יבשת המים. פְּשׁוּטוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ. אֲבָל מִדְרַשׁ אַגָּדָה מוּכָן הָיָה הָעוֹרֵב לִשְׁלִיחוּת אַחֶרֶת בַּעֲצִירַת גְּשָׁמִים בִּימֵי אֵלִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר וְהָעֹרְבִים מְבִאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר (מ"א י"ז):
וְשַׁלַּח יָת עוֹרְבָא וּנְפַק מִפַּק וְתַיִּב עַד דְּיַבִּישׁוּ מַיָּא מֵעַל אַרְעָא
וַיְשַׁלַּח אֶת הָעוֹרֵב. לִרְאוֹת אִם יָבֵשׁ הָאֲוִיר אַחַר שֶׁנִּרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים, בְּאֹפֶן שֶׁיּוּכַל הָעוֹרֵב לְסָבְלוֹ.
וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב. שֶׁלֹּא יָכוֹל לְסָבְלוֹ:
וישלח את הערב לפי שדרכו לאכול נבלות ואם קלו המים ימצא מתי מבול מושלכים על פני שפת המים. אין להקשות איך שלחו הרי אין אורה בעולם הא ליתא דאע״ג דלא שמשו מזלות דהיינו חמה ולבנה וכוכבים ולא ניכר בין יום ובין לילה מיהא אורה הוה וראיה לדבר נראו ראשי ההרים, ועוד איכא דאמרי בב״ר ששימשו אלא שלא היה רישומן ניכר, מ״מ חז״ק היאך היה יודע נח במבול להבחין בין יום ובין לילה.
ויצא יצוא ושוב אמר ר״ל תשובה נצחת השיבו העורב לנח אמר לו רבך שנאני ואתה שנאתני. רבך שנאני שצוה לקחת מן הטהורים שבעה שבעה ומן הטמאים שנים שנים ואתה שנאתני שהנחת את השבעה ושגרת משנינו ולפיכך ויצא יצוא ושוב.
וַיְשַׁלַּח אֶת הָעוֹרֵב וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה שְׁלָחוֹ, וְאִם לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם - הָיָה לוֹ לוֹמַר הַכָּתוּב ״הֲקַלּוּ הַמַּיִם״ כְּמוֹ שֶׁאָמַר בִּשְׁלִיחוּת הַיּוֹנָה. וְאִם לֹא הֻצְרַךְ לוֹמַר, לָמָּה הֻצְרַךְ לוֹמַר בִּשְׁלִיחוּת הַיּוֹנָה? עוֹד, מַה הִיא כַּוָּנַת אָמְרוֹ יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת וְגוֹ׳? אִם הַכַּוָּנָה הִיא שֶׁלֹּא מָצָא לָנוּחַ חוּצָה וְהָיָה חוֹזֵר חֲלִילָה, אִם כֵּן לָמָּה הֻצְרַךְ נֹחַ לִשְׁלֹחַ הַיּוֹנָה וְלֹא הָיָה לוֹ הָעוֹרֵב לְאוֹת וּלְמוֹפֵת שֶׁעֲדַיִן לֹא קַלּוּ הַמַּיִם? עוֹד, מַה הִיא כַּוָּנָתוֹ בְּהוֹדָעַת ״עַד יְבֹשֶׁת״? עוֹד, לָמָּה הֻצְרַךְ לָצֵאת עַד יְבֹשֶׁת כֵּיוָן שֶׁיָּצְתָה הַיּוֹנָה בָּהּ הָיָה מַסְפִּיק לָדַעַת? עוֹד, לָמָּה לֹא אָמַר הַכָּתוּב ״וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ״ כָּאָמוּר בַּיּוֹנָה?
אָכֵן כַּוָּנַת הַכָּתוּב הוּא עַל פִּי מַאֲמַר רַזַ״ל (סנהדרין קח:) כִּי הָעוֹרֵב שִׁמֵּשׁ בַּתֵּיבָה, וְיָדַע בּוֹ נֹחַ, וְלָזֶה כְּשֶׁפָּתַח חַלּוֹן הַתֵּיבָה גֵּרַשׁ הָעוֹרֵב מֵהַתֵּיבָה תֵּכֶף וּמִיָּד. וְהוּא אָמְרוֹ וַיְשַׁלַּח אֶת הָעוֹרֵב, וְלֹא הִזְכִּיר ״לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם״ כְּמוֹ שֶׁאָמַר אַחַר כָּךְ בִּשְׁלִיחוּת הַיּוֹנָה, וְהוּא הָעוֹרֵב הָיָה יוֹצֵא וָשׁוֹב, פֵּרוּשׁ: נֹחַ מְגָרְשׁוֹ וְהוּא חוֹזֵר, וְנִשְׁאַר בְּדֶרֶךְ זֶה עַד יְבוֹשֶׁת הַמַּיִם. וּלְעִנְיַן שְׁלִיחוּת לִרְאוֹת הֲקַלּוּ שָׁלַח הַיּוֹנָה, וְהוּא אָמְרוֹ וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ, פֵּרוּשׁ: בִּשְׁלִיחוּת לוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם. וְדָבָר זֶה לֹא יָכוֹל לֵידָעֶנּוּ מֵהָעוֹרֵב לֶהֱיוֹת שֶׁהָיָה מְגֹרָשׁ וְלֹא בִּשְׁלִיחוּת, מַה שֶׁאֵין כֵּן הַיּוֹנָה שֶׁהָלְכָה בִּשְׁלִיחוּת וְהֵשִׁיבָה אוֹתוֹ כִּי לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, וְתֵכֶף שָׁלַח יָדוֹ וּלְקָחָהּ וֶהֱבִיאָהּ אֶל הַתֵּיבָה, כְּאָמְרוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה, פֵּרוּשׁ: אֶל מָקוֹם הַמְיֻחָד לָהּ לִשְׁמִירָתָהּ, מַה שֶׁאֵין כֵּן הָעוֹרֵב שֶׁמְשֻׁלַּחַת נִשְׁאֶרֶת וּכְשֶׁהָיָה חוֹזֵר הָיָה נֹחַ מְשַׁלְּחוֹ פַּעַם אַחֶרֶת.
וְעוֹד יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין קח:) וְזֶה לְשׁוֹנָם: אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, תְּשׁוּבָה נִצַּחַת הֱשִׁיבַתּוּ עוֹרֵב לְנֹחַ. אָמַר לוֹ: רַבְּךָ שְׂנָאַנִי וְאַתָּה שְׂנֵאתַנִי, רַבְּךָ שְׂנָאַנִי - ״מִכָּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וְגוֹ׳ שִׁבְעָה שִׁבְעָה״, וְאַתָּה שְׂנֵאתַנִי - הִנַּחְתָּ מִין שִׁבְעָה וְשָׁלַחְתָּ מִמִּין שְׁנַיִם. אִלְמָלֵא פּוֹגֵעַ בִּי שַׂר חַמָּה אוֹ שַׂר צִנָּה, לֹא נִמְצָא הָעוֹלָם חָסֵר בְּרִיָּה אַחַת, אוֹ שֶׁמָּא לְאִשְׁתִּי אַתָּה צָרִיךְ? אָמַר לוֹ: רָשָׁע, בַּמּוּתָּר נֶאֱסַר לִי, בַּנֶּאֱסַר לִי עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. הִנֵּה לְפִי מִדְרָשׁ זֶה לֹא רָצָה הָרָשָׁע לָלֶכֶת בִּשְׁלִיחוּת שֶׁמָּא יִפְגְּעֶנּוּ שַׂר שֶׁל צִנָּה וְכוּ׳, אוֹ לְצַד שֶׁחֲשָׁדוֹ לְנֹחַ בְּזוּגָתוֹ, וְלָזֶה הֻצְרַךְ נֹחַ לִשְׁלֹחַ הַיּוֹנָה. וְזֶה שִׁעוּר הַכָּתוּב וַיְשַׁלַּח אֶת הָעוֹרֵב וְלֹא רָצָה לָלֶכֶת אֶלָּא הָיָה יוֹצֵא וָשׁוֹב, וּמִזֶּה יָדַע נֹחַ כִּי עֲדַיִן הַמַּיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, אֲבָל לֹא יָדַע אִם קַלּוּ אוֹ לֹא, שֶׁאֵין רְאָיָה מֵעוֹרֵב כִּי אֵינוֹ זָז מִמְּקוֹמוֹ. לָזֶה שָׁלַח אֶת הַיּוֹנָה לָדַעַת פְּרָט זֶה הֲקַלּוּ הַמַּיִם, וְלָזֶה הֻצְרַךְ לוֹמַר הֲקַלּוּ הַמַּיִם בִּשְׁלִיחוּת הַיּוֹנָה, לוֹמַר כִּי לִפְרָט זֶה הֻצְרַךְ לְשָׁלְחָהּ, וְהָבֵן.
וּפֵרוּשׁ דִּבְרֵי הַמַּאֲמָר הוּא עַל זֶה הַדֶּרֶךְ, כִּי הָעוֹרֵב בָּא בְּטַעֲנָה עַל דֶּרֶךְ מַאֲמַר הַנָּבִיא (תהילים ס״ט:כ״ז): ״אֲשֶׁר הִכִּיתָ רָדָפוּ״, פֵּרוּשׁ כִּי מִן הָרָאוּי לְרַחֵם עַל הַמֻּכֶּה וּמְעֻנֶּה וְהֵם הוֹסִיפוּ לִרְדֹּף, וְזֶה הוּא טַעֲנַת הָעוֹרֵב בְּאָמְרוֹ: רַבְּךָ שְׂנָאַנִי שֶׁהִמְעִיט לְקִיחַת מִינִי וְאַתָּה הוֹסַפְתָּ לְשִׂנְאָה, שֶׁאִם הָיָה פּוֹגֵעַ וְכוּ׳ נִמְצָא הָעוֹלָם וְכוּ׳ וַהֲרֵי אַתָּה מִתְנַהֵג בְּאַכְזָרִיּוּת. אוֹ לִכְשֶׁנֹּאמַר כִּי לֹא בְּאַכְזָרִיּוּת עָשִׂיתָ, יֵשׁ לָדוּן בְּךָ בְּהֶכְרֵחַ טַעַם אַחֵר וְהוּא שֶׁמָּא לְאִשְׁתִּי וְכוּ׳, פֵּרוּשׁ הֲגַם שֶׁהִיא פְּחוּתָה בְּמַדְרֵגָה, שֶׁמָּא לְצַד שֶׁנֶּאֶסְרָה עָלֶיךָ אִשְׁתְּךָ חָשַׁבְתָּ כִּי לֹא נֶאֶסְרָה אֶלָּא אִשְׁתְּךָ וְלֹא זוּלָתָהּ וְהֻצְרַכְתָּ לִנְקֵבָתִי. וְאֵין קֻשְׁיָא מַה נִשְׁתַּנֵּית אִשְׁתּוֹ מִכֻּלָּן, כִּי בְּכָל אַחַת יֶשְׁנָהּ לִשְׁאֵלָה זוֹ.
אוֹ עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין קח:) עוֹרֵב שִׁמֵּשׁ בַּתֵּיבָה, וּכְפִי זֶה טָעַן כִּי לֹא נִתְאַוָּה אֶלָּא לָעוֹרֵב כִּי רָאָה תַּשְׁמִישׁוֹ, וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עבודה זרה כ:) הַהִסְתַּכְּלוּת בַּדָּבָר מוֹלִיד הַתַּאֲוָה וְאָסְרוּ הַדָּבָר. וְהֵשִׁיבוֹ נֹחַ עַל מַה שֶׁאָמַר ״רַבְּךָ״ וְלֹא ״רַבּוֹ״ קְרָאוֹ רָשָׁע, וְעַל מַה שֶׁדַּיָּן כִּי לְאִשְׁתּוֹ הוּא צָרִיךְ, כִּי קַל וָחוֹמֶר הוּא: בַּמּוּתָּר לִי נֶאֱסַר, בָּאָסוּר מִכָּל שֶׁכֵּן. אִם כֵּן אִם יִצְטָרֵךְ לִנְקָבָיו וְיִרְצֶה בַּר מִינָן לַעֲבוֹר עַל הָאִסּוּר, הִנֵּה אִשְׁתּוֹ לְפָנָיו שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא אִסּוּר אֶחָד, מִלֶּכֶת אַחַר הָעוֹרֵב שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּהּ ב׳ אִסּוּרִין.
עוֹד נִתְכַּוֵּן לוֹמַר לוֹ ״רָשָׁע״ עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קידושין ע:) שֶׁכָּל הַפּוֹסֵל בְּמוּמוֹ הוּא פּוֹסֵל, וְלֶהֱיוֹתוֹ רָשָׁע חֲשָׁדוֹ לְנֹחַ. אֲבָל לְטַעֲנַת ״אִלּוּ פָּגַע בִּי שַׂר״ וְכוּ׳ לֹא הֱשִׁיבוֹ דָּבָר, וְלָזֶה אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה טַעֲנָה נִצַּחַת הֱשִׁיבוֹ וְכוּ׳:
עוֹד אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁרָמַז לוֹ בְּאָמְרוֹ ״רָשָׁע״, תְּשׁוּבָה לְאִם יִפְגַּע בִּי שַׂר שֶׁל צִנָּה, כִּי כְּבָר יָדַע בְּרִשְׁעוּתוֹ. וַהֲגַם שֶׁיִּפְגַּע בּוֹ שַׂר שֶׁל וְכוּ׳, אֵין הָעוֹלָם חָסֵר מִינוֹ כִּי הַנְּקֵבָה טָעֲנָה מִמֶּנּוּ, מַה שֶׁאֵין כֵּן שְׁאָר עוֹפוֹת שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ בַּתֵּיבָה.
