חֲמֵ֨שׁ עֶשְׂרֵ֤ה אַמָּה֙ מִלְמַ֔עְלָה גָּבְר֖וּ הַמָּ֑יִם וַיְכֻסּ֖וּ הֶהָרִֽים׃

חמש עשרה אמה מלמעלה. לְמַעְלָה שֶׁל גֹּבַהּ כָּל הֶהָרִים, לְאַחַר שֶׁהֻשְׁווּ הַמַּיִם לְרָאשֵׁי הֶהָרִים:

חֲמֵשׁ עַשְׂרֵי אַמִּין מִלְעֵלָּא תְּקִיפוּ מַיָּא וְאִתְחֲפִיאוּ טוּרַיָּא

ויכסו ההרים לפיכך ויגוע כל בשר שלא מצאו מקום לנוס ומתו.

חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים וגו'. פסוק זה מלמדנו מכח סברת פשט כי התיבה לא היתה משוקעת במים רק שש אמות כיצד מהיכא נפקא לן דט״‎ו אמה מלמעלה גברו המים אלא כשתמנה הע״‎ב יום שיש מי״‎ו בתשרי שבו נחה התיבה עד אחד בטבת שבו נראו ראשי ההרים שבהם היה כל שקוע התיבה במים ותבינו עד היכן הגיעו המים כי דבר קל הוא להכיר בעץ ששרה במים ימים רבים אע״‎פ שיבש, ויש לומר שראו והכירו שלא היתה משוקעת במים רק שש אמות שחסרו בע״‎ב יום הללו והבינו כי החסרון עולה אמה לשנים עשר יום ולפי חשבון זה חזרו ומנו המאה ושמונים יום שיש מכ״‎ח בסיון שבו פסקו הגשמים והתחילו המים לחסור עד אחד בטבת שבו נראו ראשי ההרים ומצאו בהם ט״‎ו חלקים משנים עשר יום בחלק ובשני הימים היתרים אין לדקדק כי חסרון חשבונם אינו עולה רק לשישית החלק ולפי שראו בשיקוע התיבה כי החיסרון עולה אמה לי״‎ב יום הבינו כי חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים וגו'.