מִכֹּ֣ל ׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהוֹרָ֗ה תִּֽקַּח־לְךָ֛ שִׁבְעָ֥ה שִׁבְעָ֖ה אִ֣ישׁ וְאִשְׁתּ֑וֹ וּמִן־הַבְּהֵמָ֡ה אֲ֠שֶׁ֠ר לֹ֣א טְהֹרָ֥ה הִ֛וא שְׁנַ֖יִם אִ֥ישׁ וְאִשְׁתּֽוֹ׃

הטהורה. הָעֲתִידָה לִהְיוֹת טְהוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל; לָמַדְנוּ שֶׁלָּמַד נֹחַ תּוֹרָה (שם פ' כ"ו):

שבעה שבעה. כְּדֵי שֶׁיַּקְרִיב מֵהֶם קָרְבָּן בְּצֵאתוֹ:

מִכֹּל בְּעִירָא דַכְיָא תִּסַּב לָךְ שַׁבְעָא שַׁבְעָא דְּכַר וְנוּקְבָא וּמִן בְּעִירָא דְּלָא אִיתָהָא דַכְיָא הִיא תְּרֵין דְּכַר וְנוּקְבָא

הַטְּהוֹרָה. שֶׁהָיוּ אָז כֻּלָּם כְּשֵׁרִים לְהַקְרָבָה, כְּמוֹ שֶׁהִזְכִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וּכְמוֹ כֵן בִּסְגֻלַּת מְזוֹנָהּ עַל הֵפֶךְ "וְנִטְמֵתֶם בָּם".

מכל הבהמה פרש״‎י מכאן שלמד נח תורה. וא״‎ת הא אמרינן בזבחים טמאים וטהורים בההיא שעתא מי הוו ומשני אין הוו ומנא ידע העבירם לפני התיבה כל שהתיבה קולטתו טהור אין התיבה קולטתו טמא אלמא לא ידע מי טהור ומי טמא אלא מתוך קליטת התיבה ומאי האי דקאמר שלמד נח תורה. אלא י״‎ל דהכי הוה פירושא מנא ידע מי דבק במינו ומי לא דבק במינו בין טמאים בין טהורים ומשני כל שהתיבה קולטתו וכו׳‎ וטמאים וטהורים דהתם דאמר, קולטתו טהור לא קולטתו טמא, שייך גבי ערוה כדאמר בעריות אל תטמאו בהם וטהרה וטומאה דהכא היינו באכילה וכשהכיר הטהורות לאכילה מבין האחרות למדנו שלמד תורה כמו שפירש״‎י. ד״‎א התם בזבחים בעופות פריך מנא ידע אם טהורים אם טמאים שהרי מיני עופות טמאים מרובים ואין לעמוד בסודם ומשני העבירם לפני התיבה אבל אבהמה לא פריך שאין מין בהמה מרובה כל כך ולא היה צריך להעבירם לפני התיבה וכשהכיר הבהמה בלא העברה לפני התיבה למדנו שלמד תורה. ד״‎א מכל הבהמה הטהורה הנקיה. מתוך שממעטים אותם על ידי אכילה תקח לך ממנה, שבעה זכרים ושבעה נקבות ואם לא תביא מהם רק שנים איש ואשתו יהיו כלים, אבל מן הטמאה והמאוסה לאכול, סגי בזוג אחד. ואעפ״‎י שיש מהם שהאומות אוכלין כגון חזיר וכיוצא בו הם משריצים ויולדים הרבה בכרס אחד. ומתוך שריבה הכתוב בטהורות זכרים ונקבות הבין נח שהקב״‎ה חפץ שיקריב לו מהן קרבן שכן משפט עולה באה זכר כדכתיב אם עולה קרבנו זכר תמים יקריבנו. ומה שלקח מכל מין טהור שבעה זכרים, כדי להקריב מהם חמש עולות לו ולאשתו ולשלשת בניו, ונשתיירו שנים זכרים לחיות זרע.

שבעה שבעה איש ואשתו. בבהמה שזכרות ונקבות שלה כעין זכרות ונקבות של בני אדם כתב בה איש ואשתו אבל עופות שאין זכרותם ונקבותם כעין בני אדם לא נכתב בהן איש ואשתו רק שבעה שבעה.

תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה. פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י לְכָךְ צִוָּה לְהָבִיא מִן הַטְּהוֹרִים שִׁבְעָה כְּדֵי לְהַקְרִיב מֵהֶם קָרְבָּן. אֵין טַעַם זֶה לְבַד מַסְפִּיק, שֶׁהֲרֵי לֹא כָּל הַטְּהוֹרִים רְאוּיִין לְהַקְרָבָה כִּצְבִי וְאַיָּל, וְלֹא כָּל עוֹף טָהוֹר רָאוּי לְהַקְרָבָה, וְאֵיךְ דִּקְדֵּק מִזֶּה שֶׁלָּמַד נֹחַ תּוֹרָה. אֶלָּא עִקַּר הַטַּעַם הוּא לְפִי שֶׁהֵם טְהוֹרִים, עַל כֵּן אוֹכְלִים מֵהֶם הַרְבֵּה, לְפִיכָךְ הֵם צְרִיכִים לְהַרְבּוֹת וּלְהַפְרוֹת בְּיוֹתֵר בַּעֲבוּר שׁוֹמְרֵי הַתּוֹרָה. וּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר (בראשית ח:כ) ״וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה״ וְגוֹ׳, מַשְׁמָע שֶׁהִקְרִיב מִכָּל מִין טָהוֹר אֲפִלּוּ מֵאוֹתָן שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְהַקְרָבָה עַל פִּי הַתּוֹרָה. תְּשׁוּבָה לַדָּבָר, לְפִי שֶׁנֹּחַ לֹא יָדַע עֲדַיִן שֶׁיַּתִּיר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲכִילַת הַבַּעֲלֵי חַיִּים, וְאָמַר בְּלִבּוֹ וַדַּאי לְכָךְ צִוָּה לִי לְהַכְנִיס שִׁבְעָה שִׁבְעָה מִכָּל מִינִים אֵלּוּ כְּדֵי לְהַקְרִיב מִכֻּלָּם קָרְבָּנוֹת. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָדַע שֶׁסּוֹפוֹ לְהַתִּיר לוֹ כָּל הַבַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּהוֹרִים, עַל כֵּן צִוָּה לִקַּח שִׁבְעָה שִׁבְעָה לְפִי שֶׁצָּדִין מֵהֶם הַרְבֵּה, כִּי אֵין לוֹמַר שֶׁרָצָה בְּהַקְרָבַת כָּל הַמִּינִין, דְּאִם כֵּן לָמָּה לֹא הִתִּיר לַדּוֹרוֹת לְהַקְרִיב מִכָּל מִין טָהוֹר כְּשֶׁיִּהְיוּ בְּנִמְצָא אֵצֶל הָאָדָם, וְלָמָּה צִוָּה לְנֹחַ דַּוְקָא. וּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר (בראשית ח:כא) ״וַיָּרַח ה׳ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ״, בַּעֲבוּר אוֹתָן מִינִין הָרְאוּיִין לְהַקְרָבָה, וְאִידָךְ כִּמְחַתֵּךְ בָּשָׂר בְּעָלְמָא הוּא.

מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ וְגוֹ׳. אָמְרוֹ תִּקַּח לְךָ, נִתְכַּוֵּן לוֹמַר שְׁנֵי דְּבָרִים: הָא׳ שֶׁהוּא יִטְרַח לָקַחַת תַּשְׁלוּם הַשִּׁבְעָה, וְאָמַר הַטַּעַם כִּי הֵם לְצָרְכֵי עַצְמוֹ, וְהוּא אָמְרוֹ לְךָ לְצָרְכְּךָ. וּבָזֶה לֹא יִקְשֶׁה מִי הִתִּיר לְנֹחַ לְהַקְרִיב קָרְבָּן מֵהַבְּהֵמוֹת בְּלֹא רְשׁוּת הָאָדוֹן, כִּי אֵלֶּה צִוָּה ה׳ לְקִיּוּם הַמִּין. וְאוּלַי כִּי טַעְמוֹ לֶהֱיוֹת שֶׁהָעוֹלָם צָרִיךְ לָהֶם בְּיוֹתֵר יְצַו ה׳ לְהַשְׁאִיר מֵהֶם שִׁבְעָה וְלֹא לְקָרְבָּן. אֶלָּא בְּמַה שֶׁרָשַׁם ה׳ וְאָמַר תִּקַּח לְךָ הֶרְאָהוּ כִּי הֵם צָרְכֵי עַצְמוֹ, וְלָזֶה עָשָׂה בָּהֶם כְּחֶפְצוֹ וְהִקְרִיבָם לַה׳, וְהִצְלִיחַ בְּקָרְבָּנוֹ וְנִרְצָה לוֹ. וְאִם יִרְצֶה גַּם לֶאֱכֹל מֵהֶם יִשְׁחוֹט וְיֹאכַל, כִּי הֻתַּר לוֹ הַבָּשָׂר מִטַּעַם אֲשֶׁר אֲבָאֵר בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם (בראשית ט:ג).