בְּרֵאשִׁית ז׳ · ב׳

מִכֹּ֣ל ׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהוֹרָ֗ה תִּֽקַּח־לְךָ֛ שִׁבְעָ֥ה שִׁבְעָ֖ה אִ֣ישׁ וְאִשְׁתּ֑וֹ וּמִן־הַבְּהֵמָ֡ה אֲ֠שֶׁ֠ר לֹ֣א טְהֹרָ֥ה הִ֛וא שְׁנַ֖יִם אִ֥ישׁ וְאִשְׁתּֽוֹ׃

במילים פשוטות

נח מצטווה לקחת מן הבהמה הטהורה שבעה זוגות, ומן הבהמה שאיננה טהורה זוג אחד בלבד. רש״י מסביר ש״הטהורה״ פירושה העתידה להיות טהורה לישראל, ומכאן שנח למד תורה. עוד מסביר רש״י שהצטווה על שבעה כדי שיוכל להקריב מהם קרבן ביציאתו מן התיבה. ספורנו מוסיף שבאותה עת כל הבהמות הטהורות היו כשרות להקרבה. הכלי יקר מקשה על טעם הקרבן, שהרי לא כל טהור ראוי להקרבה, ולכן מבאר שהטעם העיקרי הוא שמבהמות טהורות אוכלים הרבה ולכן צריך להרבות מהן יותר. אור החיים מדייק בלשון ״תקח לך״ שהתוספת היא לצורכו של נח עצמו.
מבוסס על רש״י, ספורנו, כלי יקר, אור החיים · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

הטהורה. הָעֲתִידָה לִהְיוֹת טְהוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל; לָמַדְנוּ שֶׁלָּמַד נֹחַ תּוֹרָה (שם פ' כ"ו):

שבעה שבעה. כְּדֵי שֶׁיַּקְרִיב מֵהֶם קָרְבָּן בְּצֵאתוֹ:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

מִכֹּל בְּעִירָא דַכְיָא תִּסַּב לָךְ שַׁבְעָא שַׁבְעָא דְּכַר וְנוּקְבָא וּמִן בְּעִירָא דְּלָא אִיתָהָא דַכְיָא הִיא תְּרֵין דְּכַר וְנוּקְבָא

מקור: ספריא · נחלת הכלל

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

הַטְּהוֹרָה. שֶׁהָיוּ אָז כֻּלָּם כְּשֵׁרִים לְהַקְרָבָה, כְּמוֹ שֶׁהִזְכִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וּכְמוֹ כֵן בִּסְגֻלַּת מְזוֹנָהּ עַל הֵפֶךְ "וְנִטְמֵתֶם בָּם".

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

מכל הבהמה פרש״‎י מכאן שלמד נח תורה. וא״‎ת הא אמרינן בזבחים טמאים וטהורים בההיא שעתא מי הוו ומשני אין הוו ומנא ידע העבירם לפני התיבה כל שהתיבה קולטתו טהור אין התיבה קולטתו טמא אלמא לא ידע מי טהור ומי טמא אלא מתוך קליטת התיבה ומאי האי דקאמר שלמד נח תורה. אלא י״‎ל דהכי הוה פירושא מנא ידע מי דבק במינו ומי לא דבק במינו בין טמאים בין טהורים ומשני כל שהתיבה קולטתו וכו׳‎ וטמאים וטהורים דהתם דאמר, קולטתו טהור לא קולטתו טמא, שייך גבי ערוה כדאמר בעריות אל תטמאו בהם וטהרה וטומאה דהכא היינו באכילה וכשהכיר הטהורות לאכילה מבין האחרות למדנו שלמד תורה כמו שפירש״‎י. ד״‎א התם בזבחים בעופות פריך מנא ידע אם טהורים אם טמאים שהרי מיני עופות טמאים מרובים ואין לעמוד בסודם ומשני העבירם לפני התיבה אבל אבהמה לא פריך שאין מין בהמה מרובה כל כך ולא היה צריך להעבירם לפני התיבה וכשהכיר הבהמה בלא העברה לפני התיבה למדנו שלמד תורה. ד״‎א מכל הבהמה הטהורה הנקיה. מתוך שממעטים אותם על ידי אכילה תקח לך ממנה, שבעה זכרים ושבעה נקבות ואם לא תביא מהם רק שנים איש ואשתו יהיו כלים, אבל מן הטמאה והמאוסה לאכול, סגי בזוג אחד. ואעפ״‎י שיש מהם שהאומות אוכלין כגון חזיר וכיוצא בו הם משריצים ויולדים הרבה בכרס אחד. ומתוך שריבה הכתוב בטהורות זכרים ונקבות הבין נח שהקב״‎ה חפץ שיקריב לו מהן קרבן שכן משפט עולה באה זכר כדכתיב אם עולה קרבנו זכר תמים יקריבנו. ומה שלקח מכל מין טהור שבעה זכרים, כדי להקריב מהם חמש עולות לו ולאשתו ולשלשת בניו, ונשתיירו שנים זכרים לחיות זרע.

שבעה שבעה איש ואשתו. בבהמה שזכרות ונקבות שלה כעין זכרות ונקבות של בני אדם כתב בה איש ואשתו אבל עופות שאין זכרותם ונקבותם כעין בני אדם לא נכתב בהן איש ואשתו רק שבעה שבעה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה. פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י לְכָךְ צִוָּה לְהָבִיא מִן הַטְּהוֹרִים שִׁבְעָה כְּדֵי לְהַקְרִיב מֵהֶם קָרְבָּן. אֵין טַעַם זֶה לְבַד מַסְפִּיק, שֶׁהֲרֵי לֹא כָּל הַטְּהוֹרִים רְאוּיִין לְהַקְרָבָה כִּצְבִי וְאַיָּל, וְלֹא כָּל עוֹף טָהוֹר רָאוּי לְהַקְרָבָה, וְאֵיךְ דִּקְדֵּק מִזֶּה שֶׁלָּמַד נֹחַ תּוֹרָה. אֶלָּא עִקַּר הַטַּעַם הוּא לְפִי שֶׁהֵם טְהוֹרִים, עַל כֵּן אוֹכְלִים מֵהֶם הַרְבֵּה, לְפִיכָךְ הֵם צְרִיכִים לְהַרְבּוֹת וּלְהַפְרוֹת בְּיוֹתֵר בַּעֲבוּר שׁוֹמְרֵי הַתּוֹרָה. וּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר (בראשית ח:כ) ״וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה״ וְגוֹ׳, מַשְׁמָע שֶׁהִקְרִיב מִכָּל מִין טָהוֹר אֲפִלּוּ מֵאוֹתָן שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְהַקְרָבָה עַל פִּי הַתּוֹרָה. תְּשׁוּבָה לַדָּבָר, לְפִי שֶׁנֹּחַ לֹא יָדַע עֲדַיִן שֶׁיַּתִּיר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲכִילַת הַבַּעֲלֵי חַיִּים, וְאָמַר בְּלִבּוֹ וַדַּאי לְכָךְ צִוָּה לִי לְהַכְנִיס שִׁבְעָה שִׁבְעָה מִכָּל מִינִים אֵלּוּ כְּדֵי לְהַקְרִיב מִכֻּלָּם קָרְבָּנוֹת. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָדַע שֶׁסּוֹפוֹ לְהַתִּיר לוֹ כָּל הַבַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּהוֹרִים, עַל כֵּן צִוָּה לִקַּח שִׁבְעָה שִׁבְעָה לְפִי שֶׁצָּדִין מֵהֶם הַרְבֵּה, כִּי אֵין לוֹמַר שֶׁרָצָה בְּהַקְרָבַת כָּל הַמִּינִין, דְּאִם כֵּן לָמָּה לֹא הִתִּיר לַדּוֹרוֹת לְהַקְרִיב מִכָּל מִין טָהוֹר כְּשֶׁיִּהְיוּ בְּנִמְצָא אֵצֶל הָאָדָם, וְלָמָּה צִוָּה לְנֹחַ דַּוְקָא. וּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר (בראשית ח:כא) ״וַיָּרַח ה׳ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ״, בַּעֲבוּר אוֹתָן מִינִין הָרְאוּיִין לְהַקְרָבָה, וְאִידָךְ כִּמְחַתֵּךְ בָּשָׂר בְּעָלְמָא הוּא.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ וְגוֹ׳. אָמְרוֹ תִּקַּח לְךָ, נִתְכַּוֵּן לוֹמַר שְׁנֵי דְּבָרִים: הָא׳ שֶׁהוּא יִטְרַח לָקַחַת תַּשְׁלוּם הַשִּׁבְעָה, וְאָמַר הַטַּעַם כִּי הֵם לְצָרְכֵי עַצְמוֹ, וְהוּא אָמְרוֹ לְךָ לְצָרְכְּךָ. וּבָזֶה לֹא יִקְשֶׁה מִי הִתִּיר לְנֹחַ לְהַקְרִיב קָרְבָּן מֵהַבְּהֵמוֹת בְּלֹא רְשׁוּת הָאָדוֹן, כִּי אֵלֶּה צִוָּה ה׳ לְקִיּוּם הַמִּין. וְאוּלַי כִּי טַעְמוֹ לֶהֱיוֹת שֶׁהָעוֹלָם צָרִיךְ לָהֶם בְּיוֹתֵר יְצַו ה׳ לְהַשְׁאִיר מֵהֶם שִׁבְעָה וְלֹא לְקָרְבָּן. אֶלָּא בְּמַה שֶׁרָשַׁם ה׳ וְאָמַר תִּקַּח לְךָ הֶרְאָהוּ כִּי הֵם צָרְכֵי עַצְמוֹ, וְלָזֶה עָשָׂה בָּהֶם כְּחֶפְצוֹ וְהִקְרִיבָם לַה׳, וְהִצְלִיחַ בְּקָרְבָּנוֹ וְנִרְצָה לוֹ. וְאִם יִרְצֶה גַּם לֶאֱכֹל מֵהֶם יִשְׁחוֹט וְיֹאכַל, כִּי הֻתַּר לוֹ הַבָּשָׂר מִטַּעַם אֲשֶׁר אֲבָאֵר בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם (בראשית ט:ג).

מקור: ספריא · נחלת הכלל