בְּרֵאשִׁית ז׳ · ט״ז

ויסגור ה' בעדו. הֵגֵן עָלָיו שֶׁלֹּא יִשְׁבְּרוּהָ, הִקִּיף הַתֵּבָה דֻּבִּים וַאֲרָיוֹת וְהָיוּ הוֹרְגִים בָּהֶם; וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא סָגַר כְּנֶגֶדוֹ מִן הַמַּיִם, וְכֵן כָּל בְּעַד שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן כְּנֶגֶד הוּא, בְּעַד כָּל רֶחֶם (בראשית כ׳:י״ח), בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ (מ"ב ד'), עוֹר בְּעַד עוֹר (איוב ב'), מָגֵן בַּעֲדִי (תהלים ג'), הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ (שמואל א' י"ב) - כְּנֶגֶד עֲבָדֶיךָ:

וְעָלַיָּא דְּכַר וְנוּקְבָא מִכָּל בִּשְׂרָא עַלּוּ כְּמָא דִּי פַּקֵּיד יָתֵהּ יְיָ וַאֲגֵן יְיָ (בְּמֵימְרֵהּ) עֲלוֹהִי

והבאים זכר ונקבה, טעמו הבאים בתיבה

וטעם ויסגור ד' בעדו, הוא לשבח שהסגירה בעת הזאת טובה יותר מהפתיחה, ובעת אחרת לגנאי, "יסגור על איש" (איוב יב יד) "ויסך אלוה בעדו" (שם ג, כב) והעד ראש הפסוק, והנה סגר הפתח, והשם עזרו שלא נפתח בתיבה מקום, כי מיד הי' כולם מתים, וכבר נכתב ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה, אם כן מה טעם ויהי המבול על הארץ ארבעים יום, וכן פירושו כאשר היה המבול ארבעים יום על הארץ רבו המים ונשאו התיבה וגבהה מעל הארץ וזה אות כי עד ארבעים יום לא זזה ממקומה:

וְטַעַם וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כִּי הַבָּאִים אֶל תּוֹךְ הַתֵּבָה הָיוּ זָכָר וּנְקֵבָה שֶׁהִכְנִיסָם נֹחַ בְּתוֹכָהּ כֵּן, וּלְכָךְ אָמַר "כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים", כִּי הוּא מְצַוֶּה עָלָיו שֶׁיַּכְנִיסֵם לְתוֹכָהּ. וְדַעַת רַבִּי אַבְרָהָם כִּי "וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה" (בראשית ז':ז') לֹא נִכְנְסוּ בְּתוֹכָהּ אֶלָּא שֶׁבָּאוּ אֵלָיו כֻּלָּם בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, כִּי בֵּיתוֹ קָרוֹב אֶל הַתֵּבָה הָיָה. וְטַעַם "מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל", מִפַּחַד מֵי הַמַּבּוּל, וּלְשִׁבְעַת הַיָּמִים הָיָה מֵי הַמַּבּוּל וְנֶאֶסְפוּ כֻּלָּם בַּתֵּבָה, וְסָגַר הַפֶּתַח וְהַצֹּהַר. וְאֵין דְּבָרָיו נְכוֹנִים. וְיִתָּכֵן כִּי "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה' וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה" וְהַפְּסוּקִים עַד "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית ז':ה'-ו') אֵינָם מְסַפְּרִים מַעֲשֶׂה, אֲבָל "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ" יִכְלֹל הָעִנְיָן כֻּלּוֹ, יֹאמַר שֶׁעָשָׂה כְּכָל אֲשֶׁר נִצְטַוָּה, לֹא הִפִּיל מִכָּל הָעִנְיָן דָּבָר, עָשָׂה הַתֵּבָה, וְאָסַף הַמַּאֲכָל, וְלָקַח מִן הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף הַטְּהוֹרִים שִׁבְעָה שִׁבְעָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה אוֹתוֹ, וְכַאֲשֶׁר הָיָה בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל יָרַד עַל הָאָרֶץ, בָּא עִם בֵּיתוֹ וְעִם הַבְּהֵמוֹת הַטְּהוֹרוֹת וְכָל הַחַי אֶל הַתֵּבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ אֱלֹהִים, וְאַחַר כֵּן (מפסוק י והלאה) סִפֵּר בַּמַּעֲשֶׂה "וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים" "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת" וּגְמַר הָעִנְיָן.

ויסגר ה׳‎ בעדו הניח התיבה פתוחה מתיירא היה שמא לא באו כולם שהרי לא היה מכיר כל מינין שבבריות וכשבאו כולם ויסגר ה׳‎ בעדו, הפתח נסגר מאליו ע״‎י הרוח דומיא כמו שמצינו בפסחים שערי העזרה שהיו פתוחים ננעלו מעצמן בערב פסח [בעדו בעבורו].