וַיֹּ֗אמֶר הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּשְׁתַּ֥חוּ יִשְׂרָאֵ֖ל עַל־רֹ֥אשׁ הַמִּטָּֽה׃ {פ}

וישתחו ישראל. תַּעֲלָא בְּעִידָּנֵיהּ סְגִיד לֵיהּ:

על ראש המטה. הָפַךְ עַצְמוֹ לְצַד הַשְּׁכִינָה. מִכָּאן אָמְרוּ שֶׁהַשְּׁכִינָה לְמַעְלָה מֵרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל חוֹלֶה (שבת י"ב, נדרים מ'); דָּ"אַ עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה - עַל שֶׁהָיְתָה מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה וְלֹא הָיָה בָהּ רֶשַׁע, שֶׁהֲרֵי יוֹסֵף מֶלֶךְ הוּא, וְעוֹד שֶׁנִּשְׁבָּה לְבֵין הַגּוֹיִם, וַהֲרֵי הוּא עוֹמֵד בְּצִדְקוֹ:

וַאֲמַר קַיֵּם לִי וְקַיִים לֵהּ וּסְגִיד יִשְׂרָאֵל עַל רֵישׁ עַרְסָא

וישתחו ישראל. שחלק כבוד למלכות, והנכון בעיני שנתן שבח שם, ואין זה כהשתחוית אברהם, כי שם מפורש לבני חת:

הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ לֹא הָיָה יַעֲקֹב חוֹשֵׁד בִּבְנוֹ הַצַּדִּיק הָאָהוּב לוֹ שֶׁיַּמְרֶה עַל מִצְוַת אָבִיו וְעַל הַדָּבָר אֲשֶׁר הִבְטִיחוֹ וְאָמַר "אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶיךָ", אֲבָל עָשָׂה כֵן לְחַזֵּק הָעִנְיָן בְּעֵינֵי פַּרְעֹה, אוּלַי לֹא יִתֵּן לוֹ רְשׁוּת לְהִפָּרֵד מִמֶּנּוּ, וְיֹאמַר לוֹ שְׁלַח אֶת אַחֶיךָ וְאֶת עֲבָדֶיךָ וְיַעֲלוּהוּ שָׁם, אוֹ שֶׁיַּחְפֹּץ פַּרְעֹה שֶׁיִּקָּבֵר הַנָּבִיא בְּאַרְצוֹ לְכָבוֹד לָהֶם וְלִזְכוּת, וְלָכֵן הִשְׁבִּיעוֹ, כִּי לֹא יִהְיֶה נָכוֹן לְהַעֲבִירוֹ עַל שְׁבוּעָתוֹ, וְגַם יוֹסֵף יִצְטָרֵךְ יוֹתֵר לְהִשְׁתַּדֵּל בָּעִנְיָן מִפְּנֵי הַשְּׁבוּעָה, וְכֵן הָיָה הַדָּבָר, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (בראשית נ':ו') "עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ":

וישתחו ישראל - ליוסף, ממקום שהיה על [ראש] המטה.

הִשָּׁבְעָה לִי. לְמַעַן יִהְיֶה לְךָ פִּתְחוֹן פֶּה נֶגְדָּם אִם יִרְצוּ לִמְחוֹת.

וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל. לְהוֹדוֹת לְקוֹנוֹ עַל שֶׁחֲנָנוֹ לְהַשִּׂיג זֶה מֵאֵת בְּנוֹ, כְּעִנְיָן "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת דִּבְרֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַה'" (בראשית כד:נב).

על ראש המטה נתן שבח להקב״‎ה על שנתן בלבו של יוסף לקברו עם אבותיו וכאן נתקיים החלום שהשמש משתחוה לו ומ״‎מ ההשתחויה כלפי שכינה היתה.

וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי. לֹא הָיָה יוֹסֵף חָשׁוּד בְּעֵינָיו שֶׁלֹּא יְקַיֵּם מִצְוַת אָבִיו, אֶלָּא הִשְׁבִּיעוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הִתְנַצְּלוּת לִפְנֵי פַרְעֹה, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשׁ רַשִׁ״י עַל פָּסוּק ״כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ״ (בראשית נ:ה), שֶׁאִם לֹא בִּשְׁבִיל הַשְּׁבוּעָה לֹא הָיִיתִי מַנִּיחֲךָ כוּ׳. וּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר לְשׁוֹן ״לִי״ וְ״לוֹ״ - ״הִשָּׁבְעָה לִי״ וְ״יִשָּׁבַע לוֹ״, נִרְאֶה לִי שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא פֶּן יֹאמַר לוֹ פַּרְעֹה שֶׁיַּתִּיר שְׁבוּעָתוֹ, עַל כֵּן אָמַר ״הִשָּׁבְעָה לִי״, הַיְינוּ עַל דַּעְתִּי, וְהַנִּשְׁבָּע עַל דַּעַת חֲבֵרוֹ אֵין לוֹ הַתָּרָה בְּלֹא דַּעַת חֲבֵרוֹ, כִּדְאִיתָא בְּטוּר יוֹרֶה דֵּעָה סִימָן רכ״ז. עַל כֵּן נֶאֱמַר ״לִי״ - לְדַעְתִּי, ״וַיִּשָּׁבַע לוֹ״.

דָּבָר אַחֵר, לְפִי שֶׁיּוֹסֵף אָמַר ״אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ״, וְאָמַר (במדרש רבנו בחיי ויחי מז ל) שֶׁיוֹסֵף אָמַר ״גַּם אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כְּמוֹ שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה, וַאֲצַוֶּה לְבָנַי וְאַחַי שֶׁיִּקְבְּרוּנִי בְּאֶרֶץ כְּנָעַן״. וְאָמַר יַעֲקֹב ״הִשָּׁבְעָה לִּי שֶׁתַּעֲשֶׂה לִי כֵן״, כִּי אֵין אֲנִי מַשְׁבִּיעֲךָ שֶׁתְּצַוֶּה גַּם אַתָּה לְבָנֶיךָ כֵּן. וְאִלּוּ לֹא נֶאֱמַר לְשׁוֹן ״לִי״, הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁהָיָה מַשְׁבִּיעוֹ עַל כָּל דְּבָרָיו, אֲפִלּוּ עַל ״אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ״.

דָּבָר אַחֵר, שֶׁהָיָה יַעֲקֹב רוֹצֶה לְכַסּוֹת הַשְּׁבוּעָה מִפְּנֵי הָעוֹמְדִים, כִּי אָמַר לוֹ ״שִׂים יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי״ (בראשית מז:כט), רְצוֹנוֹ לוֹמַר ״וְהִשָּׁבַע לִי״. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: ״אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ״ (בראשית מז:ל) בְּלֹא שְׁבוּעָה, כִּי נֶאֱמָן אֲנִי בְּדִבּוּרִי. וַיֹּאמֶר ״הִשָּׁבְעָה לִי״ (בראשית מז:לא), הַיְינוּ לִי לְבַדִּי בְּסוֹד, שֶׁלֹּא יֵדַע מִזֶּה שׁוּם אָדָם, כִּי חֶרְפָּה הִיא לוֹ לְיוֹסֵף לוֹמַר שֶׁאָבִיו לֹא הָיָה מַאֲמִין לוֹ וְהֻצְרַךְ לְהַשְׁבִּיעוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיִּשָּׁבַע לוֹ״ (בראשית מז:לא) - לוֹ לְבַדּוֹ.

דָּבָר אַחֵר, שֶׁמִּתְּחִלָּה אָמַר לוֹ ״שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי״ (בראשית מז, כט), כִּי רָצָה לְהַשְׁבִּיעוֹ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ, וְאָמַר לוֹ ״אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ״ בְּלֹא שְׁבוּעָה, וְחָשַׁב יַעֲקֹב כִּי הָיָה חָרָה לְיוֹסֵף שֶׁבִּקֵּשׁ לְהַשְׁבִּיעוֹ שְׁבוּעָה חֲמוּרָה, וַיֹּאמֶר ״הִשָּׁבְעָה לִי״ בְּלֹא נְקִיטַת חֵפֶץ, ״וַיִּשָּׁבַע לוֹ״, וּלְכָךְ לֹא נֶאֱמַר כָּאן ״וַיָּשֶׂם יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אָבִיו״, כְּדֶרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר בֶּאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם (בראשית כד, ט).

וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי. הֻצְרַךְ לוֹמַר לוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה ״הִשָּׁבְעָה״, וְלֹא הִסְפִּיק בְּמַה שֶׁעָנָהוּ לַעֲשׂוֹת כִּדְבָרָיו, לְפִי מַה שֶׁפֵּרַשְׁנוּ בְּפָסוּק ״אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה״ וְגוֹ׳. יָבֹא עַל נָכוֹן כִּי מְשִׁיבוֹ לְמַה שֶׁאָמַר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ שְׁבוּעָה כִּי מַצְדִּיק הוּא דְּבָרָיו, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ הוּא מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לִשָּׁבַע, וְהוּא אָמְרוֹ הִשָּׁבְעָה לִי פֵּרוּשׁ, לְהָפִיס דַּעְתִּי, אוֹ לְטַעַם הַכָּמוּס עִמִּי. וְהַכַּוָּנָה חוֹשֵׁשׁ לְזוּלַת שֶׁיִּהְיֶה מוֹנֵעַ אוֹתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁכֵּן הָיָה שֶׁאָמַר לוֹ פַּרְעֹה שֶׁיַּתִּיר שְׁבוּעָתוֹ כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה לד:), וְלָזֶה תֵּכֶף נִשְׁבַּע לוֹ.

אוֹ יֹאמַר הִשָּׁבְעָה לִי - לְדַעְתִּי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְבַטֵּל הַשְּׁבוּעָה בְּלִבּוֹ וְעִקַּר הַשְּׁבוּעָה בַּלֵּב, וְעָשָׂה יַעֲקֹב כֵּן לְבִטָּחוֹן לְכָל צִדְדֵי הַסָּפֵק שֶׁיִּהְיוּ בַּדָּבָר.