וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ הָב֣וּ מִקְנֵיכֶ֔ם וְאֶתְּנָ֥ה לָכֶ֖ם בְּמִקְנֵיכֶ֑ם אִם־אָפֵ֖ס כָּֽסֶף׃

יוסף מציע לעם פתרון: הביאו את מקניכם - את בהמותיכם - ואתן לכם לחם בתמורה למקנה, אם אכן אזל הכסף. פשוטו של הכתוב הוא שיוסף מציע חליפין: משאזל הכסף, יקבל העם מזון תמורת רכושו החי - הבהמות. אבן עזרא מתעכב על דקדוק הלשון ומבאר את הניקוד הראוי במילה ״הבו״, וכן מבאר ש״אפס כסף״ הוא פועל בזמן עבר, כלומר הכסף כבר נגמר. בכך פותח יוסף שלב שני במהלך הכלכלי בשנות הרעב, שבו העם מוסר את מקנהו תמורת קיומו, וממשיך להיאבק על הישרדותו מול הרעב הכבד.