בְּרֵאשִׁית מ״ד · א׳

וַיְצַ֞ו אֶת־אֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּיתוֹ֮ לֵאמֹר֒ מַלֵּ֞א אֶת־אַמְתְּחֹ֤ת הָֽאֲנָשִׁים֙ אֹ֔כֶל כַּאֲשֶׁ֥ר יוּכְל֖וּן שְׂאֵ֑ת וְשִׂ֥ים כֶּֽסֶף־אִ֖ישׁ בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ׃

במילים פשוטות

יוסף מצווה את הממונה על ביתו למלא את שקי האחים באוכל ככל שיוכלו לשׂאת, ולהחזיר בסתר את כספו של כל אחד בפי שׂקו. הרמב״ן מבאר שיוסף ציווה לתת להם יותר מן המידה המגיעה להם תמורת הכסף שהביאו. הספורנו מסביר שהכסף הושׂם כדי שיוכל לומר להם שרצה לגמול להם טובה תמורת הצער שגרם. אור החיים מתלבט בטעם מעשׂיו של יוסף, שהרי כבר גילה להם פנים של שלום ואכל ושתה עמם, ומציע שכיוון לכמה מטרות: לכפר על עוון מכירתו על ידי שיתביישו במעשׂה דומה, ולבחון אם ימסרו נפשם על בנימין ויתגלה בכך יחס האחווה כלפי אחיהם.
מבוסס על רמב״ן, ספורנו, אור החיים · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וּפַקֵּיד יָת דִּי מְמַנָּא עַל בֵּיתֵהּ לְמֵימַר מְלֵי יָת טוֹעֲנֵי גֻּבְרַיָּא עִיבוּרָא כְּמָא דִּי יָכְלִין לְמִטְּעַן וְשַׁוִּי כְסַף גְּבַר בְּפוּם טוֹעֲנֵהּ

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רמב״ן

רבי משה בן נחמן · ספרד, המאה ה־13

כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת יוֹתֵר מִן הַמַּגִּיעַ לָהֶם בַּכֶּסֶף אֲשֶׁר הֵבִיאוּ לוֹ:

וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ לְדַעְתָּם, כִּי אָמַר לָהֶם, יָדַע אֲדֹנִי כִּי עָשָׂה לָכֶם חָמָס וַיְבַקֵּשׁ לְהֵטִיב לָכֶם, שֶׁאִם עָשָׂה זֶה כַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלֹּא לְדַעְתָּם, הָיָה לָהֶם הִתְנַצְּלוּת בַּגָּבִיעַ, שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ כַּאֲשֶׁר נַעֲשָׂה בַּכֶּסֶף, אֲבָל הָיָה לְדַעְתָּם, וְיָדְעוּ בַּכֶּסֶף כַּאֲשֶׁר יָדְעוּ בַּמַּשָּׂא, כִּי הִכִּירוּ כִּי נָתַן לָהֶם כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת. וְאִם הָיָה שֶׁלֹּא לְדַעְתָּם, אוּלַי טָעַן עֲלֵיהֶם כִּי הָיָה הַכֶּסֶף גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת מַטְמוֹן, וְלֹא יִתָּכֵן כֵּן בַּגָּבִיעַ, וּמִי יוּכַל לָדוּן עִם שֶׁתַּקִּיף מִמֶּנּוּ. וְדַע כִּי בַּעֲבוּר הֱיוֹת הַשּׁוֹבְרִים רַבִּים מְאֹד מִכָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם, וּמְהוּמוֹת רַבּוֹת בְּתוֹכָהּ, הָיוּ הַבָּאִים נוֹתְנִין שַׂקֵּיהֶם וְכַסְפֵּיהֶם לַמַּשְׁבִּיר, וְהוּא מוֹדֵד לָהֶם לְפִי הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בָּהֶם, וְהֵם לוֹקְחִים הַנִּתָּן לָהֶם, בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן, וְעוֹד כִּי בֶּאֱמוּנָה הוּא עוֹשֶׂה. וְעַל כֵּן לָקְחוּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שַׂקֵּיהֶם סְגוּרִים וְלֹא יָדְעוּ מָה בְּתוֹכָם גַּם בַּשֵּׁנִית:

מקור: ספריא · CC BY

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ. בִּידִיעָתָם שֶׁתֹּאמַר לָהֶם שֶׁחָפַצְתִּי לְשַׁלֵּם לָהֶם טוֹבָה תְּמוּרַת הַצַּעַר שֶׁצִּעַרְתִּים.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

מַלֵּא וְגוֹ׳ וְאֶת גְּבִיעִי וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת טַעַם יוֹסֵף בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ. וְאִם לְצַעֲרָם, הֲלֹא מַעֲשָׂיו מוֹכִיחִים כִּי גָּמַר בְּלִבּוֹ הַשָּׁלוֹם וְאָכַל וְשָׁתָה עִמָּהֶם וְהֶרְאָה לָהֶם שָׁלוֹם. וְאוּלַי כִּי נִתְכַּוֵּן לִשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: הָאֶחָד כְּדֵי שֶׁיְּכֻפַּר לָהֶם עֲוֹן הַגְּנֵבָה שֶׁגְּנָבוּהוּ, הָיָה עוֹשֶׂה לָהֶם דִּבְרֵי חֲשָׁד כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַבּוֹשֶׁת עַל מִין הֶעָוֹן עַצְמוֹ שֶׁל יוֹסֵף וִיכֻפַּר עֲוֹנָם. וְהַשֵּׁנִי לִרְאוֹת אִם יִתְּנוּ נַפְשָׁם עַל בִּנְיָמִין, וּבְאֶמְצָעוּת זֶה יַכִּיר כִּי מוֹדְדִין מְדִידַת אַחְוָה עִם אָחִיו וִיכַפֵּר לָהֶם עֲוֹנָם. הַשְּׁלִישִׁי לִרְמוֹז לָהֶם עִנְיַן הַגְּנֵבָה אוּלַי יַתְחִילוּ לְהַרְגִּישׁ כִּי יֵשׁ מִי שֶׁמַּכִּיר מַעֲשֵׂיהֶם בַּבַּיִת הַלָּז. וְכֵן מָצִינוּ לוֹ שֶׁהָיָה רוֹמֵז לָהֶם הַדָּבָר בִּפְרָטִים אֲחֵרִים, דִּכְתִיב (בראשית מג:לג) ״וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכוֹר כִּבְכוֹרָתוֹ״ וְגוֹ׳ וְכָאֵלֶּה רַבּוֹת.

מקור: ספריא · נחלת הכלל