וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יַעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֔ם אֹתִ֖י שִׁכַּלְתֶּ֑ם יוֹסֵ֤ף אֵינֶ֙נּוּ֙ וְשִׁמְע֣וֹן אֵינֶ֔נּוּ וְאֶת־בִּנְיָמִ֣ן תִּקָּ֔חוּ עָלַ֖י הָי֥וּ כֻלָּֽנָה׃

יעקב אומר לבניו שהם שיכלו אותו: יוסף איננו, שמעון איננו, ואת בנימין ייקחו, ועליו היו כולן. רש״י מסביר ש״אותי שיכלתם״ מלמד שיעקב חשד בהם שמא הרגו את יוסף או מכרוהו, ומבאר ש״שכלתם״ מלשון שכול - מי שבניו אבודים. אבן עזרא מבאר ש״כולנה״ פירושו כל הצרות האלה. אונקלוס מתרגם ״אותי שכלתם״ - יתי אתכלתון. הפסוק מתאר את זעקת יעקב ואת סירובו לשלוח את בנימין. יעקב מונה את אובדנו: יוסף שנעלם, שמעון שנאסר, ועתה דרישה לקחת גם את בנימין. תחושת השכול הכבדה שלו, ואולי גם חשד סמוי כלפי בניו, גורמים לו להתנגד לבקשה. דבריו ״עלי היו כולנה״ מבטאים את הרגשתו שכל הצרות מתרכזות בו. התנגדות זו של יעקב היא המכשול המרכזי בפני מילוי דרישת השליט, ותוליד את ניסיונות בניו לשכנעו, החל מהצעת ראובן בפסוק הבא.