בְּרֵאשִׁית ל״ח · כ״ד

וַיְהִ֣י ׀ כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף׃

במילים פשוטות

לאחר כשלושה חודשים הוגד ליהודה שתמר כלתו זנתה והרי היא הרה לזנונים, ויהודה אמר ״הוציאוה ותישׂרף״. רש״י מבאר את לשון ״כמשלוש חודשים״ - כהשתלשלות החודשים, שרובו של הראשון, רובו של האחרון והאמצעי שלם. אבן עזרא מעיר על צורת המילה. יהודה, בסוברו שתמר עדיין קשורה לשלה בנו בדין ייבום, ראה בהריונה מעשׂה חמור וגזר את דינה. הפסוק מתאר את שׂיא המתח: תמר עומדת בסכנת מוות, בעוד בידה הראיה שתוכל להצילה.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא, אונקלוס · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

כמשלש חדשים. רֻבּוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן וְרֻבּוֹ שֶׁל אַחֲרוֹן וְאֶמְצָעִי שָׁלֵם (נדה מ"נ). וּלְשׁוֹן כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים כְּהִשְׁתַּלֵּשׁ הַחֳדָשִׁים, כְּמוֹ וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת (אסתר ט'), מִשְׁלוֹחַ יָדָם (ישעיהו י"א), וְכֵן תִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס כִּתְלָתוּת יַרְחַיָּא:

הרה לזנונים. שֵׁם דָּבָר, מְעֻבֶּרֶת כְּמוֹ אִשָּׁה הָרָה, וּכְמוֹ בָּרָה כַּחַמָּה:

ותשרף. אָמַר אֶפְרַיִם מִקְשָׁאָה מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, בִּתּוֹ שֶׁל שֵׁם הָיְתָה, שֶׁהוּא כֹהֵן, לְפִיכָךְ דָּנוּהָ בִשְׂרֵפָה:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וַהֲוָה כִּתְלָתוּת יַרְחַיָּא וְאִתְחַוָּא לִיהוּדָה לְמֵימַר זַנִּיאַת תָּמָר כַּלְּתָךְ וְאַף הָא מַעַדְּיָא לִזְנוּתָא וַאֲמַר יְהוּדָה אַפְּקוּהַ וְתִתּוֹקָד

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

כמשלש חדשים. בתוס' מ"ם קודם שלש ובימים בתוס' מ"ם אחר שלש:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רמב״ן

רבי משה בן נחמן · ספרד, המאה ה־13

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף אָמַר אֶפְרַיִם מִקְשָׁאָה תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, תָּמָר בִּתּוֹ שֶׁל שֵׁם הָיְתָה שֶׁהוּא כֹּהֵן, לְפִיכָךְ דָּנוּהָ בִּשְׂרֵפָה (ב"ר פה י), זֶה כָּתַב רַשִׁ"י (רש"י על בראשית ל"ח:כ"ד) וְלֹא פֵּרְשׁוֹ. וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי הַדִּין הַזֶּה, שֶׁבַּת כֹּהֵן אֵינָהּ חַיֶּבֶת שְׂרֵפָה אֶלָּא בִּזְנוּת עִם זִיקַת הַבַּעַל, אֲרוּסָה אוֹ נְשׂוּאָה, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בַּגְּמָרָא בְּסַנְהֶדְרִין (נא), אֲבָל בַּת כֹּהֵן שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁזִּנְּתָה אֵינָהּ בְּמִיתָה כְּלָל, וּבֵין בַּת יִשְׂרָאֵל וּבֵין בַּת כֹּהֵן אֵינָהּ אֶלָּא בְּלָאו גְּרֵידָא. וְאִם תֹּאמַר שֶׁהָיָה הַיִּבּוּם נוֹהֵג בִּבְנֵי נֹחַ וְהִיא לָהֶם בִּכְלַל אֵשֶׁת אִישׁ, וְאַזְהָרָה שֶׁלָּהֶם זוֹ הִיא מִיתָתָם (שם נח), וַהֲלֹא הֵם אוֹמְרִים (ב"ר פה ה) שֶׁיְּהוּדָה הִתְחִיל בְּמִצְוַת יִבּוּם תְּחִלָּה. וְכֵן בַּגְּמָרָא סַנְהֶדְרִין (נז) מוֹכִיחַ שֶׁאֵין יְבָמָה בִּבְנֵי נֹחַ חַיֶּבֶת כְּלָל. וְנִרְאֶה לִי שֶׁהָיָה יְהוּדָה קָצִין שׁוֹטֵר וּמוֹשֵׁל בָּאָרֶץ, וְהַכַּלָּה אֲשֶׁר תִּזְנֶה עָלָיו אֵינֶנָּה נִדּוֹנֵת כְּמִשְׁפַּט שְׁאָר הָאֲנָשִׁים אַךְ כִּמְבַזָּה אֶת הַמַּלְכוּת, וְעַל כֵּן כָּתוּב "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף", כִּי בָּאוּ לְפָנָיו לַעֲשׂוֹת בָּהּ כְּכָל אֲשֶׁר יְצַוֶּה, וְהוּא חִיֵּב אוֹתָהּ מִיתָה לְמַעֲלַת הַמַּלְכוּת, וְשָׁפַט אוֹתָהּ כִּמְחַלֶּלֶת אֶת אָבִיהָ לִכְבוֹד כְּהֻנָּתוֹ, לֹא שֶׁיִּהְיֶה דִּין הֶדְיוֹטוֹת כֵּן. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט יִתָּכֵן שֶׁהָיָה מִשְׁפָּטָם כַּנָּהוּג הַיּוֹם בְּמִקְצָת אַרְצוֹת סְפָרַד, שֶׁהָאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּזְנֶה תַּחַת אִישָׁהּ מוֹסְרִין אוֹתָהּ לְבַעֲלָהּ וְהוּא דָּן אוֹתָהּ לְמִיתָה אוֹ לְחַיִּים כִּרְצוֹנוֹ. וְהִנֵּה הָיְתָה מְיֹעֶדֶת לְשֵׁלָה בְּנוֹ, וְהִיא לָהֶם כְּאֵשֶׁת אִישׁ בְּנִימוּסֵיהֶם:

מקור: ספריא · CC BY

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

זנתה תמר כלתך - וא"ת מי יודע אם אמת שזינתה? תדע שהרי גם הרה היא כבר.

ותשרף - לפי הפשט: כך היה מנהגם מאחר שזקוקה ליבם.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

וְגַם הִנֵּה הָרָה. וְלֹא הִשְׁתַּדְּלָה לְכַסּוֹת קָלוֹן לִכְבוֹדְךָ, כְּעִנְיַן אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יבמות לה): אִשָּׁה מְזַנָּה מִתְהַפֶּכֶת אוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת בְּמוֹךְ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִתְעַבֵּר.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

זנתה תמר כלתך כי היתה שומרת שלה לייבם ודרכם להחזיקם באשת איש עד ימאן הקרוב, כענין רות לגואל.

וגם הנה הרה אינה יכולה להעלים.

ויאמר יהודה וכי לא היה בדור גדול ממנו לדונה והרי שם יצחק ויעקב קיימים, אלא כולם ישבו בדין עליה. ולמה פתח יהודה לפי שבדיני נפשות מתחילין מן הצד.

הוציאוה ותשרף פרש״‎י בתו של שם היתה שהוא כהן לפיכך דנוה בשריפה. לא מפני שהדין כך שהרי לא היתה ארוסה ולא נשואה אלא שהיתה זקוקה ליבם. ואפילו משנתנה תורה לא היה בה רק לאו אלא עשו גדר בעריות ורוב מיתות בני נח בסייף, ולפי שהיתה בה מעלה יתירה שהיתה בת כהן דנוה לשריפה, ואע״‎פ שהכהונה ניטלה משם וניתנה לאברהם לפי שהקדים ברכת אברהם לברכת הקב״‎ה, מ״‎מ מזרעו ניטלה ולא ממנו. וי״‎א אפי׳‎ לא היתה בתו של שם דינה היה בשריפה דאינהו סבור הבא על תמר כנעני הוה וכנעני הבא על בת ישראל דמשכה אבתריה בבית דינו של שם גזרו דכתיב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף, ואף על פי שלא היה שם קיים מ״‎מ בית דינו איקרי משום שישבו בדין על גזירתו. וא״‎ת יהודה נמי מיחייב שריפה שהרי כלתו היתה והבא על כלתו בשריפה, אלא י״‎ל מנהג היה בדורם כל הגדול מייבם ואם הבן קטן האב מייבם והיא לשם יבום נתכוונה להבעל.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. הַטַּעַם מִשּׁוּם דְּבֵית דִּין שֶׁל שֵׁם גָּזְרוּ עַל זְנוּת עִם הָאֻמּוֹת, כְּאָמְרָם (עבודה זרה לו:), וּמַשְׁמַע אֲפִלּוּ אֵין שָׁם אִסּוּר עֶרְוָה לֹא הָאֲסוּרָה לִבְנֵי נֹחַ וְלֹא הָאֲסוּרָה לְיִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי כֵן גָּזְרוּ עָלֶיהָ. וְאוּלַי כִּי מָסֹרֶת הָיְתָה בְּיָדָם לִגְזֹר גְּזֵרוֹת וְלַהֲרֹג הָעוֹבֵר עַל הַגְּזֵרָה. וְלָזֶה כְּשֶׁיָּדַע כִּי עִמּוֹ הָיוּ הַדְּבָרִים נִפְטְרָה, כִּי הַגְּזֵרָה הָיְתָה עַל זְנוּת גּוֹי דַּוְקָא. וְאֵין בָּהּ גַּם כֵּן אִסּוּר עֶרְוָה כִּי כַּלָּתוֹ מֻתֶּרֶת לְבֶן נֹחַ. וּלְפִי דִּבְרֵיהֶם שֶׁאָמְרוּ (סוטה י:) ״וְלֹא יָסַף לְדַעְתָּהּ״ שֶׁלֹּא פָּסַק מִמֶּנָּה עוֹד, הֲרֵי זֶה מַגִּיד כִּי הָאָב הָיָה מְיַבֵּם לְכַלָּתוֹ.

מקור: ספריא · נחלת הכלל