בְּרֵאשִׁית ל״ח · י״א

וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית־אָבִ֗יךְ עַד־יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יָמ֥וּת גַּם־ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃

במילים פשוטות

יהודה אמר לתמר כלתו לשבת אלמנה בבית אביה עד שיגדל שלה בנו, כי חשש ״פן ימות גם הוא כאחיו״. רש״י מבאר שיהודה דחה אותה בקש, ולא היה בדעתו באמת להשׂיאה לשלה, מפני שהחזיק אותה כאשה שאנשיה מתים. אבן עזרא מעיר על חסרון אות בי״ת בלשון ״בית אביך״. תמר הלכה וישבה בבית אביה. הפסוק מגלה את החשש של יהודה מפני מות בנו השלישי, ואת ההמתנה הממושכת שנכפתה על תמר, שתוביל בהמשך למעשׂיה.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא, אונקלוס · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

כי אמר וגו'. כְּלוֹמַר, דּוֹחֶה הָיָה אוֹתָהּ בְּקַשׁ, שֶׁלֹּא הָיָה בְדַעְתּוֹ לְהַשִּׂיאָהּ לוֹ:

כי אמר פן ימות. מֻחְזֶקֶת הִיא זוֹ שֶׁיָּמוּתוּ אֲנָשֶׁיהָ (כתובות מ"ג):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וַאֲמַר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלְּתֵהּ תִּיבִי אַרְמְלָא בֵית אָבִיךְ עַד דְיִרְבֵּי שֵׁלָה בְרִי אֲרֵי אֲמַר דִּלְמָא יְמוּת אַף הוּא כְּאָחוֹהִי וַאֲזָלַת תָּמָר וִיתִיבַת בֵּית אָבוּהָא

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

שבי אלמנה בית אביך. בחסרון בי"ת קודם בי"ת כמו "הנמצא בית ד'" (מ"ב יח טו):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רמב״ן

רבי משה בן נחמן · ספרד, המאה ה־13

וְטַעַם שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ שֶׁתִּנְהֲגִי אַלְמְנוּתֵךְ שָׁם, "עַד יִגְדַּל שֵׁלָה", רָמַז לָהּ הִתְאַבְּלִי וְלִבְשִׁי בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן, כְּאִשָּׁה חֲגֻרַת שַׂק עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ, עַד שֶׁיִּגְדַּל שֵׁלָה וִייַבֵּם אוֹתָךְ, כִּי כֵן הַמִּנְהָג בַּמִּתְיַבֶּמֶת, כִּי הַיּוֹצֵאת וְחֶפְצָהּ לְהִנָּשֵׂא לְאִישׁ זָר לוֹבֶשֶׁת בִּגְדֵי אֵבֶל יָמִים מְעַט כְּפִי הַמִּנְהָג, וּמִתְנַחֶמֶת וְלוֹבֶשֶׁת שָׁנִים וּתְכַס בַּצָּעִיף וְתִתְעַלָּף עַד שֶׁתִּנָּשֵׂא לָאִישׁ:

כִּי אָמַר כְּלוֹמַר הָיָה דּוֹחֶה אוֹתָהּ בְּקַשׁ, שֶׁלֹּא הָיָה בְּדַעְתּוֹ לְהַשִּׂיאָהּ לוֹ, "כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו", כִּי מֻחְזֶקֶת הִיא זוֹ שֶׁיָּמוּתוּ אֲנָשֶׁיהָ, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית ל"ח:י"א). וְלֹא יָדַעְתִּי לָמָּה יִתְבַּיֵּשׁ יְהוּדָה הַמּוֹשֵׁל בְּדוֹרוֹ מִן הָאִשָּׁה הַזֹּאת וְלֹא יֹאמַר אֵלֶיהָ לְכִי לְשָׁלוֹם מִבֵּיתִי, וְלָמָּה יַטְעֶה אוֹתָהּ וְהִיא אֲסוּרָה לְשֵׁלָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (יבמות סד) בְּנִשּׂוּאִים בִּתְרֵי זִמְנֵי הָוְיָא חֲזָקָה. וְעוֹד כִּי בִּהְיוֹתוֹ מַקְפִּיד עַל זְנוּנֶיהָ לְחַיֵּב אוֹתָהּ שְׂרֵפָה, נִרְאֶה שֶׁהָיָה חָפֵץ בָּהּ לִהְיוֹתָהּ בְּבֵיתוֹ. וְרָחוֹק הוּא שֶׁלֹּא שָׁמַע יְהוּדָה כִּי בָּנָיו חָטְאוּ וַיְשַׁלְּחֵם בְּיַד פִּשְׁעָם וְאֵין לְתָמָר בָּהֶם חֵטְא. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי שֶׁהָיָה שֵׁלָה רָאוּי לְיַבֵּם, אֲבָל לֹא רָצָה אָבִיו שֶׁיְּיַבֵּם אוֹתָהּ וְעוֹדֶנּוּ נַעַר פֶּן יֶחֱטָא בָּהּ כְּאֶחָיו אֲשֶׁר מֵתוּ בִּנְעוּרֵיהֶם, כִּי נְעָרִים הָיוּ אֵין לְאֶחָד מֵהֶם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְכַאֲשֶׁר יִגְדַּל וְיִשְׁמַע לְמוּסַר אָבִיו אָז יִתְּנֶנָּה לוֹ לְאִשָּׁה. וְכַאֲשֶׁר הִמְתִּינָה יָמִים רַבִּים וְרָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה בְּעֵינֶיהָ, וְהוּא עוֹדֶנּוּ נַעַר לְאָבִיו כִּי אֵין לוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים, וְהָיָה מַמְתִּין לוֹ עוֹד, אָז מִהֲרָה תָּמָר בְּרוֹב תַּאֲוָתָהּ לְהוֹלִיד מִזֶּרַע הַקֹּדֶשׁ וְעָשְׂתָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה:

מקור: ספריא · CC BY

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

שְׁבִי אַלְמָנָה. הַמְתִינִי בְּאַלְמְנוּת, כְּמוֹ "יָמִים רַבִּים תֵּשְׁבִי לִי" (הושע ג:ג).

פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו. פֶּן יִשְׁגֶּה בְּיָפְיָהּ בְּיַלְדוּתוֹ כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ אֶחָיו וְיָמוּת:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

כי אמר פן ימות פרש״‎י מוחזקת זו שימותו אנשיה כדאמר ביבמות ובכתובות נתארמלה תרי זימני תו לא חזי לאינסובי, ואפילו למ״‎ד לא הויא קטלנית עד תלת זימנין מ״‎מ ירא היה פן ישחית זרעו כאחיו וימות והכתוב מוכיח פן ימות כאחיו כמיתת אחיו.

עד יגדל שלה ויהיה חכם וישמור עצמו מעון גדול כזה. ד״‎א שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה וישא אשה אחרת ויוליד ממנה בנים כדי שלא ימות בלא זכר ואחר כך ייבם אותך. [בית אביך מתיבות חסרות בי״‎ת, בבית אביך].

מקור: ספריא · נחלת הכלל