בְּרֵאשִׁית ל״ז · ל״ה

וכל בנתיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֲחָיוֹת תְּאוֹמוֹת נוֹלְדוּ עִם כָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט וּנְשָׂאוּם, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר כְּנַעֲנִיּוֹת הָיוּ, אֶלָּא מַהוּ וְכָל בְּנֹתָיו? - כַּלּוֹתָיו, שֶׁאֵין אָדָם נִמְנָע מִלִּקְרֹא לַחֲתָנוֹ בְּנוֹ וּלְכַלָּתוֹ בִתּוֹ:

וימאן להתנחם. אֵין אָדָם מְקַבֵּל תַּנְחוּמִין עַל הַחַי וְסָבוּר שֶׁמֵּת, שֶׁעַל הַמֵּת נִגְזְרָה גְזֵרָה שֶׁיִּשְׁתַּכַּח מִן הַלֵּב וְלֹא עַל הַחַי (בראשית רבה):

ארד אל בני. כְּמוֹ עַל בְּנִי, וְהַרְבֵּה אֶל מְשַׁמְּשִׁין בִּלְשׁוֹן עַל, אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים (שמואל ב כ"א), אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאֶל מוֹת חָמִיהָ וְאִישָׁהּ (שמואל א ד'):

אבל שאלה. כִּפְשׁוּטוֹ לְשׁוֹן קֶבֶר הוּא - בְּאֶבְלִי אֶקָּבֵר, וְלֹא אֶתְנַחֵם כָּל יָמַי. וּמִדְרָשׁוֹ, גֵּיהִנֹּם; סִימָן זֶה הָיָה מָסוּר בְּיָדִי מִפִּי הַגְּבוּרָה, אִם לֹא יָמוּת אֶחָד מִבָּנַי בְּחַיַּי, מֻבְטָח אֲנִי שֶׁאֵינִי רוֹאֶה גֵיהִנֹּם:

ויבך אתו אביו. יִצְחָק, בּוֹכֶה הָיָה מִפְּנֵי צָרָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אֲבָל לֹא הָיָה מִתְאַבֵּל, שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא חַי:

וְקָמוּ כָל בְּנוֹהִי וְכָל בְּנָתֵהּ לְנַחֲמוּתֵהּ וְסָרֵיב לְקַבָּלָא תַנְחוּמִין וַאֲמַר אֲרֵי אֵחוֹת לְוַת (עַל) בְּרִי כַּד אֲבֵילָא לִשְׁאוֹל וּבְכָא יָתֵהּ אֲבוּהִי

ויבך אותו אביו. קדמונינו דרשוהו על יצחק ובאמת כי לא מת יצחק עד שהיה יוסף בן כ"ט שנה וי"א כי הנבואה נסתלקה משניהם בעבור אבלם ועדותם דבר אלישע:

וכל בנותיו. בתו ובת בנו,

ומלת שאולה. כמו מטה, והטעם הקבר ופה טעה המתרגם לתועים שתרגם שאולה גיהנם, והנה כי לא שאול תודך (ישעי' לח יח), ואציעה שאול הנך (תהלים קלט ח) הפך "אם אסק שמים שם אתה" (שם) "ערום שאול נגדו" (איוב כו ו) ורבים אחרים:

וְכָל בְּנוֹתָיו בִּתּוֹ וּבַת בְּנוֹ. וְיִתָּכֵן שֶׁיִּכָּנֵס בַּכְּלָל הַזֶּה גַּם כַּלּוֹתָיו עִמָּהֶן, כִּי בִּכְלַל הַבָּנוֹת יִקָּרְאוּ גַּם הַכַּלּוֹת כֵּן, אוֹ כְּמַאֲמַר חֲכָמִים (ב"ר פד יט), אֵין אָדָם נִמְנָע מִלִּקְרֹא לְכַלּוֹתָיו בְּנוֹתָיו, וְכֵן אָמְרָה נָעֳמִי לְכַלּוֹתֶיהָ, "לֵכְנָה" (רות א ח) "שֹׁבְנָה בְנֹתַי" (רות א יב), "אַל בְּנֹתַי" (רות א יג), "לְכִי בִתִּי" (שם ב ב), וְאֵינֶנּוּ רַק דֶּרֶךְ חִבָּה בִּלְבַד, כְּמוֹ "הֲלֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי" (שם ב ח):

כי ארד - לא אנחם אלא ארד אל בני אבל שאולה.

ויבך אותו אביו - כלומר: זמן מרובה. ולפי שהוא מיותר דרשו חכמים: אביו יצחק אף כי היה יודע שלא נהרג.

וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם. מֵאֵן לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי תַנְחוּמִין כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַעֲבִיר דְּאָגָה מִלִּבּוֹ.

וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאוֹלָה. קִבֵּל עָלָיו אֲבֵלוּת לְכָל יָמָיו, מִפְּנֵי שֶׁאֵרְעָה הַתַּקָּלָה עַל יָדוֹ שֶׁשָּׁלַח אֶת יוֹסֵף אֶל אֶחָיו.

וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו. יִצְחָק בָּכָה עַל שֶׁקִּבֵּל עָלָיו בְּנוֹ אֲבֵלוּת לְכָל יָמָיו, וּבְכֵן לֹא תִשְׁרֶה עָלָיו שְׁכִינָה:

וימאן להתנחם כסבור שנטרד בפשיעתו ששלחו שם.

כי ארד אל בני בשביל בני כמו אל המקלות בשביל העון שבא לי מחמת בני ששלחתיו במקום שהייתי יודע ששונאים אותו שנאת מות ארד אבל שאולה.

ויבך אתו אביו זהו יצחק. ר׳‎ סימון אומר על שם כל המתאבלים עליו מתאבלים עמו, ר׳‎ לוי אמר אצלו היה בוכה כמו שהיה יוצא ממנו היה אוכל ושותה ורוחץ וסך, כדאמר ליה רב לר׳‎ חייא בריה באפה נהיג אבילותא בלא אנפא לא תנהיג אבלותא והכי איתא במועד קטן פרק אלו מגלחין.

וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם. פֵּירֵשׁ רַשִׁ״י דַּוְקָא עַל הַמֵּת נִגְזְרָה גְזֵרָה שֶׁיִּשְׁתַּכַּח מִן הַלֵּב, וְלֹא עַל הַחַי שֶׁהוּא סָבוּר שֶׁמֵּת. וְטַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר הוּא שֶׁעִקַּר הַתַּנְחוּמִין הוּא כְּשֶׁיִּתֵּן הַחַי אֶל לִבּוֹ שֶׁזֶּה הַמֵּת זָכָה לְרֹב טוּב הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים, וְכִי הוּא נֶעְתַּק מִן עוֹלָם הָאָפֵל אֶל הָאוֹר הַנִּצְחִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים פד, יא) ״כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף״ וְגוֹ׳. וְיַעֲקֹב רָאָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁיּוֹסֵף אֵינוֹ בְּגַן עֵדֶן, עַל כֵּן ״וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם״. וְנָתַן טַעַם לַדָּבָר: ״כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה״. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (עיין תנחומא ויגש ט) שֶׁאָמַר זֶה עַל שֶׁהָיָה מֻבְטָח שֶׁלֹּא יִרְאֶה הוּא פְּנֵי גֵיהִנֹּם כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יָמוּת אֶחָד מִבָּנָיו. וְקָשֶׁה עַל זֶה, דַּהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר ״כִּי אֵרֵד אָבֵל שְׁאֹלָה״, כִּי מִדְּקָאָמַר ״אֶל בְּנִי״ מַשְׁמָע שֶׁגַּם בְּנוֹ בִּשְׁאוֹל הַגֵּיהִנֹּם, וּמֵהֵיכָן לָמַד יַעֲקֹב לוֹמַר כֵּן? אֶלָּא וַדַּאי לְפִי שֶׁרָאָה שֶׁאֵין בְּנוֹ בְּגַן עֵדֶן, אָז חָשַׁב שֶׁוַּדַּאי הוּא בְּגֵיהִנֹּם, וְגַם אֲנִי אֵרֵד אֵלָיו שָׁם. עַל כֵּן ״וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם״ אֲפִלּוּ עַל בְּנוֹ לְבַד. וְיֵשׁ מַקְשִׁים: אִם כֵּן לָמָּה לֹא הִרְגִּישׁ יַעֲקֹב בָּזֶה שֶׁהוּא חַי? וְנִרְאֶה שֶׁלֹּא קָשֶׁה מִידֵי, גַּם לְפִי פְּשׁוּטוֹ, כִּי יַעֲקֹב תָּלָה הַדָּבָר בְּיִרְאַת רְאִיַּת פְּנֵי הַגֵּיהִנֹּם שֶׁהוּא לְנֶגֶד עֵינָיו תָּמִיד, כִּי סִימָן נִמְסַר לוֹ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁלֹּא יָמוּת אֶחָד מִבָּנָיו בְּחַיָּיו לֹא יִרְאֶה פְּנֵי גֵיהִנֹּם. זֶהוּ שֶׁאָמַר ״כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה״. וּמִכָּל מָקוֹם, פָּסוּק ״נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב״ (תהלים לא, יג) מַשְׁמָע מֵת מַמָּשׁ. עַל כֵּן פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י הַטַּעַם שֶׁהוּא לְפִי הָאֱמֶת, וְלֹא הַטַּעַם שֶׁהוּא לְפִי דִּמְיוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב.

וַיָּקוּמוּ כָל בָּנָיו וְגוֹ׳. לֹא הוּזְכַּר כָּאן דִּבְרֵי נֶחָמָה.

וְנִרְאֶה שֶׁכַּוָּנַת הַכָּתוּב הִיא, כִּי כְּשֶׁרָאוּ בָּנָיו כָּל כָּךְ אֲבֵלוּת וְשַׂק בְּמָתְנָיו יָמִים רַבִּים, אָמְרוּ: ״זֶה יַעֲשֵׂהוּ אָדָם שֶׁמֵּת לוֹ בְּנוֹ יְחִידוֹ, אוֹ אֲפִלּוּ אֵינוֹ יְחִידוֹ אִם הָיוּ לוֹ בָּנִים מוּעָטִים יַקְפִּיד עַל חֶסְרוֹן מֵהַמּוּעָט״. לָזֶה נִתְחַכְּמוּ לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁבְּאֶמְצָעוּתוֹ יִתְנַחֵם מֵעַצְמוֹ, וְהוּא שֶׁנִּתְקַבְּצוּ יַחַד כָּל בָּנָיו, אַחַד עָשָׂר בָּנִים וְאַחַד עָשָׂר בָּנוֹת וּבְנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם רַבִּים הֵם, וְהָלְכוּ וְעָמְדוּ אֶצְלוֹ וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתוֹ. כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כָּל כָּךְ בָּנִים וּבָנוֹת אֵין רָאוּי לוֹ לְהִצְטַעֵר כָּל כָּךְ עַל בֵּן קָטָן אִם נֶעְדַּר מִן הַבָּנִים, וְהוּא אָמְרוֹ וַיָּקוּמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנוֹתָיו יַחַד, וְקִימָה זוֹ שֶׁל כֻּלָּן יַחַד הִיא לְנַחֲמוֹ כְּשֶׁיִּרְאֶה כִּי רַבּוּ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הוֹעִיל לוֹ דָּבָר זֶה וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם, וַיֹּאמֶר הַטַּעַם ״כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי״, פֵּרוּשׁ בְּגֶדֶר שֶׁאֵין לִי אֶלָּא הוּא מְיֻחָד, כִּי אֵין כְּדַי בְּכָל בָּנָיו וּבְנוֹתָיו לְהִתְנַחֵם עָלָיו כִּי אֲהֵבוֹ מִכָּל אֶחָיו לַטַּעַם הַיָּדוּעַ בְּדִבְרֵי הַזֹּהַר (חלק א׳ קפ:).

עוֹד יִרְצֶה בְּאָמְרוֹ וַיְמָאֵן וְגוֹ׳ כִּי אֵרֵד וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ: הֲגַם שֶׁרָאָה שֶׁמֵּאֵן הִנָּחֵם, לֹא לָמַד מִזֶּה שֶׁיּוֹסֵף חַי וְאֵין מְקַבְּלִין תַּנְחוּמִין עַל הַחַי, כִּי אָמַר טַעַם מְנִיעוּת הַנֶּחָמָה לְצַד טַעַם ״כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי״. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה סִימָן הָיָה מָסוּר בְּיָדוֹ וְכוּ׳ עַד כָּאן:

וַיֵּבְךְּ אוֹתוֹ. פֵּרוּשׁ, כְּשֶׁאָמַר דְּבָרָיו חָזַר לִבְכּוֹת עָלָיו. וְדִקְדֵּק לוֹמַר אָבִיו לִשְׁלוֹל כָּל בָּנָיו וְכָל וְגוֹ׳ שֶׁלֹּא בָּכוּ בְּהַזְכָּרָתוֹ כִּי אִם אָבִיו. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (בראשית רבה פד:כא) שֶׁהוּא יִצְחָק אָבִיו שֶׁל יַעֲקֹב וְהוּא דְּרָשׁ.