בְּרֵאשִׁית ל״ז · י״ח

וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ׃

במילים פשוטות

האחים ראו את יוסף מרחוק, ובטרם התקרב אליהם התנכלו להמיתו. רש״י מבאר ש״ויתנכלו״ פירושו שנתמלאו נכלים וערמומיות. הרמב״ן מסביר שהם חשבו להמית אותו בתחבולותיהם עוד לפני שיגיע אליהם, כדי שלא יצטרכו לשפוך את דמו בידיהם ממש, ומביא מדרש שרצו לשסות בו את הכלבים. הספורנו מבאר ש״נכל״ מורה על המצאת רעה, ושהם חשבו את יוסף בלבם כמי שבא לא לדרוש בשלומם אלא למצוא עליהם עלילה. הפסוק מתאר את השלב שבו השׂנאה הופכת למזימה של ממש.
מבוסס על רש״י, רמב״ן, ספורנו, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ויתנכלו. נִתְמַלְּאוּ נְכָלִים וְעַרְמוּמִית:

אתו. כְּמוֹ אִתּוֹ, עִמּוֹ, כְּלוֹמַר, אֵלָיו:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וַחֲזוֹ יָתֵהּ מֵרָחִיק וְעַד לָא קְרֵיב לְוָתְהוֹן וְחַשִּׁיבוּ עֲלוֹהִי לְמִקְטְלֵהּ

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ויתנכלו. חשבו מחשבה רעה וכן "וארור נוכל" (מלאכי א יד):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רמב״ן

רבי משה בן נחמן · ספרד, המאה ה־13

וַיִּתְנַכְּלוּ אוֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ הָיוּ חוֹשְׁבִים לְהָמִית אוֹתוֹ בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר יִתְנַכְּלוּ בְּטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וְלֹא יִצְטָרְכוּ לִשְׁפֹּךְ דָּמוֹ בִּידֵיהֶם. וְכָךְ אָמְרוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה פ"ד:י"ד), נְשַׁסֶּה בּוֹ אֶת הַכְּלָבִים. וְאוּלַי עָשׂוּ כֵן וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָם, וְכַאֲשֶׁר רָאוּ כִּי קָרַב אֲלֵיהֶם וְלֹא יָכְלוּ לַהֲמִיתוֹ בְּנִכְלֵיהֶם, אָמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, הִנֵּה בָּא אֵלֵינוּ וְעַתָּה נַהַרְגֵהוּ אֲנַחְנוּ:

מקור: ספריא · CC BY

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

ויתנכלו אותו - נתמלאו נכליות וערמומיות עליו, כמו: וארור נוכל. בנכליהם אשר נכלו.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

וַיִּתְנַכְּלוּ אוֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. הִנֵּה לְשׁוֹן נֶכֶל יוֹרֶה עַל הַמְצָאָה לְהָרַע, כְּמוֹ "אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם" (במדבר כה:יח). אָמַר שֶׁחָשְׁבוּ אֶת יוֹסֵף בְּלִבָּם נוֹכֵל לְהָמִית, וְשֶׁבָּא אֲלֵיהֶם לֹא לִדְרֹשׁ שְׁלוֹמָם אֶלָּא לִמְצֹא עֲלֵיהֶם עֲלִילָה אוֹ לְהַחֲטִיאָם כְּדֵי שֶׁיְּקַלְלֵם אֲבִיהֶם אוֹ יַעֲנִישֵׁם הָאֵל יִתְבָּרַךְ, וְיִשָּׁאֵר הוּא לְבַדּוֹ בָּרוּךְ מִבָּנִים. וּלְשׁוֹן הִתְפַּעֵל יוֹרֶה עַל צִיּוּר הַדָּבָר בַּנֶּפֶשׁ, כְּמוֹ "אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי" (שמואל א כח:ט) - מְצַיֵּר בִּלְבָבְךָ מוֹקֵשׁ עַל נַפְשִׁי. וּלְשׁוֹן לַהֲמִיתוֹ - שֶׁיָּמִית הוּא אֶת אֶחָיו, כְּמוֹ "לַעֲשׂוֹתְכֶם אוֹתָם" (דברים ד:יד), "לְעָבְרְךָ בִּבְרִית" (דברים כט:יא). וּבָזֶה הוֹדִיעַ מַה הָיָה לָמוֹ בִּהְיוֹת כֻּלָּם צַדִּיקִים גְּמוּרִים, עַד שֶׁהָיוּ שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' לְזִכָּרוֹן, אֵיךְ נוֹעֲדוּ לֵב יַחְדָּו לַהֲרֹג אֶת אֲחִיהֶם אוֹ לְמָכְרוֹ וְלֹא נִחֲמוּ עַל הָרָעָה, כִּי גַּם כְּשֶׁאָמְרוּ "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ" (בראשית מב:כא), לֹא אָמְרוּ שֶׁתִּהְיֶה אַשְׁמָתָם עַל מְכִירָתוֹ אוֹ מִיתָתוֹ, אֶלָּא עַל אַכְזָרִיּוּתָם "בְּהִתְחַנְּנוֹ". וְהִנֵּה הִגִּיד הַכָּתוּב כִּי צִיְּרוּ בְלִבָּם וְחָשְׁבוּ אֶת יוֹסֵף לְנוֹכֵל וּמִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשָׁם לַהֲמִיתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה אוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא אוֹ בִּשְׁנֵיהֶם, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה הַבָּא לְהָרְגְךָ וְכוּ'.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וַיִּרְאוּ אוֹתוֹ וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת אָמְרוֹ וּבְטֶרֶם וְגוֹ׳, אִם הוּא גְּזֵרָה לְמַה שֶׁלְּפָנָיו עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: ״וַיִּרְאוּ אוֹתוֹ מֵרָחוֹק בְּטֶרֶם יִקְרַב עֲלֵיהֶם״, אוֹ הוּא הַתְחָלַת הוֹדָעָה לְמַה שֶׁלְּאַחֲרָיו עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: ״בְּטֶרֶם יִקְרַב וְגוֹ׳ הִתְנַכְּלוּ אֵלָיו״ וְגוֹ׳? וּלְכָל צַד קָשֶׁה: אִם נִמְשָׁךְ לְמַה שֶׁלְּפָנָיו הָיָה לוֹ לוֹמַר ״בְּטֶרֶם יִקְרַב״, וְאִם הוּא נִמְשָׁךְ לְמַה שֶׁלְּאַחֲרָיו הָיָה לוֹ לוֹמַר ״וּבְטֶרֶם וְגוֹ׳ הִתְנַכְּלוּ״. וְאוּלַי כִּי נִתְכַּוֵּן בְּתוֹסֶפֶת וָא״ו לְהוֹסִיף הַרְחָקָה, פֵּרוּשׁ, שֶׁלֹּא תֹּאמַר שֶׁהָרִחוּק הוּא שֶׁעֲדַיִן לֹא קָרַב אֲלֵיהֶם, אֶלָּא ״וּבְטֶרֶם יִקְרַב״ רָאוּהוּ מֻפְלָג בְּרִחוּק.

עוֹד יִרְצֶה עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: וַיִּרְאוּ אוֹתוֹ מֵרָחוֹק - פֵּרוּשׁ: מֵרִחוּק הַלְּבָבוֹת, שֶׁלֹּא רָאוּהוּ כִּרְאִיַּת אַחִים לַאֲחִיהֶם אֶלָּא כְּאִישׁ מְרֻחָק מֵהֶם. וּבְטֶרֶם יִקְרַב וְגוֹ׳ - פֵּרוּשׁ: וּרְאִיָּה זוֹ הָיְתָה גַּם כֵּן טֶרֶם וְגוֹ׳, וְאִם לֹא הָיָה אוֹמֵר ״וּבְטֶרֶם״ בְּתוֹסֶפֶת וָא״ו הָיָה נִשְׁמָע כִּי הוּא זֶה פֵּרוּשׁ ״מֵרָחוֹק״ שֶׁאָמַר, לָזֶה אָמַר בְּתוֹסֶפֶת וָא״ו לוֹמַר כִּי הוּא דָּבָר אַחֵר. וְיֵשׁ עוֹד לְיַשֵּׁב הַכָּתוּב בְּאֹפֶן אַחֵר, אֶלָּא שֶׁנִּרְאֶה כִּי זֶה צוֹדֵק יוֹתֵר.

מקור: ספריא · נחלת הכלל