וַיְדַבֵּ֥ר חֲמ֖וֹר אִתָּ֣ם לֵאמֹ֑ר שְׁכֶ֣ם בְּנִ֗י חָֽשְׁקָ֤ה נַפְשׁוֹ֙ בְּבִתְּכֶ֔ם תְּנ֨וּ נָ֥א אֹתָ֛הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃

חשקה. חָפְצָה:

וּמַלִּיל חֲמוֹר עִמְּהוֹן לְמֵימָר שְׁכֶם בְּרִי אִתְרְעִיאַת נַפְשֵׁהּ בִּבְרַתְּכוֹן הָבוּ כְעַן יָתַהּ לֵהּ לְאִנְתּוּ

וַיְדַבֵּר חֲמוֹר וְגוֹ׳. אָמְרוֹ לֵאמֹר, אוּלַי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לוֹמַר שֶׁהוּא מוּכָן לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט כָּתוּב דִּין מְאַנֵּס הַבְּתוּלָה לָתֵת קְנָס צַעַר בֹּשֶׁת וּפְגָם, גַּם הוּא מוּכָן לְקַחְתָּהּ לְאִשָּׁה אִם יִרְצוּ אָבִיהָ וְאַחֶיהָ, וְהוּא אָמְרוֹ תְּנוּ וְגוֹ׳:

אוֹ יֹאמַר שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִפְטוֹר עַצְמוֹ מֵהַקְּנָס, כְּדִתְנַן (כתובות מא.) הָאוֹמֵר ״אָנַסְתִּי, פִּתִּיתִי בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״ - אֵינוֹ מְשַׁלֵּם הַקְּנָס עַל פִּי עַצְמוֹ, עַד כָּאן, לָזֶה אָמַר לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ כִּי שְׁכֶם מוֹדֶה מֵעַצְמוֹ וְאוֹמֵר שֶׁשָּׁכַב עִם דִּינָה, וּבָזֶה פָּטוּר מֵחִיּוּב הַקָּצוּב שֶׁהוּא קְנָס בֵּין בִּמְפַתֶּה בֵּין בְּאוֹנֵס. וְאֵין לְפָרֵשׁ כִּי חֲמוֹר הוּא מֵעִיד עַל שְׁכֶם, כִּי בְּדִין בְּנֵי נֹחַ יִתְחַיֵּב הַבֵּן בְּעֵדוּת אָבִיו (רמב״ם הלכות מלכים ט:יד).