בְּרֵאשִׁית ג׳ · כ״ב

וַיֹּ֣אמֶר ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם׃

במילים פשוטות

ה׳ אומר שהאדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה יש לחשוש פן ישלח ידו וייקח גם מעץ החיים ויחיה לעולם. רש״י מבאר שהאדם יחיד בתחתונים כמו שהאל יחיד בעליונים, ויחידותו היא לדעת טוב ורע מה שאין כן בבהמה ובחיה, ושאם יחיה לעולם הוא קרוב להטעות את הבריות אחריו לומר שאף הוא אלוה. הרמב״ן מבאר שהאל רצה שתתקיים גזירת מיתת האדם, ואם יאכל מעץ החיים תתבטל הגזירה, ומדגיש שגן עדן בארץ ובו עץ החיים ועץ הדעת. ספורנו מבאר שאם יהיה האדם נצחי במצבו זה ירדוף כל הימים אחר העָרֵב ולא ישיג את האושר הרוחני.
מבוסס על רש״י, הרמב״ן, ספורנו · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

היה כאחד ממנו. הֲרֵי הוּא יָחִיד בַּתַּחְתּוֹנִים כְּמוֹ שֶׁאֲנִי יָחִיד בָּעֶלְיוֹנִים, וּמַה הִיא יְחִידוּתוֹ? לָדַעַת טוֹב וָרָע, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּבְהֵמָה וְחַיָּה

ועתה פן ישלח ידו. וּמִשֶּׁיִּחְיֶה לְעוֹלָם הֲרֵי הוּא קָרוֹב לְהַטְעוֹת הַבְּרִיּוֹת אַחֲרָיו, וְלוֹמַר אַף הוּא אֱלוֹהַּ. וְיֵשׁ מִדְרְשֵׁי אַגָּדָה, אֲבָל אֵין מְיֻשָּׁבִין עַל פְּשׁוּטוֹ:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הָא אָדָם הֲוָה יְחִידַי בְּעַלְמָא מִנֵּהּ לְמִידַע טַב וּבִישׁ וּכְעַן דִּילְמָא יוֹשִׁיט יְדֵהּ וְיִסַב אַף מֵאִילָן חַיָּיא וְיֵכוּל וִיחֵי לְעָלָם

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ויאמר. כאשר יהיה אֶחָד בפתח קטן, יהיה בטעם, וענינו מוכרת, ואם יהיה בפתח גדול, יהיה סמוך, וכן כְּאַחַד שבטי ישראל (בראשית מט טז), על כן לא יתכן מדקדוק הלשון להיות פירושו כמו אֶחָד ומה טעם יהיה לו והיה בעל הטעמים ראוי לדבק ממנו עם לדעת,

ופי' ממנו לשון רבים, כמו איש ממנו (בראשית כג ו), וכבר ביארתי בס' היסוד למה נדגש נו"ן הרבים, ואנשי מזרח הקוראים אותו בלא דגשות יטעו, וטעם הפסוק כמו והייתם כאלהים יודעי טוב ורע או פי' על מחשבתו, ואל תתמה על, מלת ממנו, כי כמוהו "נעשה אדם בצלמנו" (בראשית א כו), הבה נרדה (בראשית יא ז), וזה דבור השם עם המלאכים:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רמב״ן

רבי משה בן נחמן · ספרד, המאה ה־13

וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ רָצָה הקב"ה שֶׁתִּתְקַיֵּם גְּזֵרָתוֹ בְּמִיתַת הָאָדָם, וְאִם יֹאכַל מֵעֵץ הַחַיִּים שֶׁנִּבְרָא לָתֵת לְאוֹכְלָיו חַיֵּי עוֹלָם תִּבְטַל הַגְּזֵרָה, אוֹ שֶׁלֹּא יָמוּת כְּלָל אוֹ שֶׁלֹּא יָבֹא יוֹמוֹ בָּעֵת הַנִּגְזָר עָלָיו וְעַל תּוֹלְדוֹתָיו. וְהִנֵּה עַתָּה שֶׁהָיְתָה לוֹ בְּחִירָה שָׁמַר הָעֵץ הַזֶּה מִמֶּנּוּ, כִּי מִתְּחִלָּה לֹא הָיָה עוֹשֶׂה אֶלָּא מָה שֶׁיְּצֻוֶּה, וְלֹא אָכַל מִמֶּנּוּ כִּי לֹא הָיָה צָרִיךְ. וְדַע וְהַאֲמֵן כִּי גַּן עֵדֶן בָּאָרֶץ, וּבוֹ עֵץ הַחַיִּים וְעֵץ הַדַּעַת וּמִשָּׁם יֵצֵא הַנָּהָר וְיִפָּרֵד לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים הַנִּרְאִים לָנוּ, כִּי פְּרָת בְּאַרְצֵנוּ וּבִגְבוּלֵנוּ, וּפִישׁוֹן הוּא נִילוּס מִצְרַיִם כְּדִבְרֵי הָרִאשׁוֹנִים. אֲבָל כַּאֲשֶׁר הֵם בָּאָרֶץ כֵּן יֵשׁ בַּשָּׁמַיִם דְּבָרִים יִקָּרְאוּ כֵן, וְהֵם לְאֵלֶּה יְסוֹד, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (מדרש שה"ש זוטא א ד) "הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו", מְלַמֵּד שֶׁעָתִיד הקב"ה לְהַרְאוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל גִּנְזֵי מָרוֹם, הַחֲדָרִים שֶׁבַּשָּׁמַיִם. דָּבָר אַחֵר, "הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו", אֵלּוּ חַדְרֵי גַּן עֵדֶן, מִכָּאן אָמְרוּ כְּמַעֲשֵׂה הָרָקִיעַ מַעֲשֵׂה גַּן עֵדֶן. וְהַנְּהָרוֹת כְּנֶגֶד אַרְבַּע מַחֲנוֹת שֶׁבַּמָּרוֹם, וּמִשָּׁם יִמָּשֵׁךְ כֹּחַ הַמַּלְכִיּוֹת שֶׁבָּאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו כד כא) "וְעַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה בָּאֲדָמָה", כָּךְ אָמְרוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה ט"ז:ד'), אַרְבָּעָה רָאשִׁים אֵלּוּ ד' מַלְכִיּוֹת, שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן זֶה בָּבֶל וְכוּ'. וְהַדְּבָרִים הַנִּקְרָאִים עֵץ הַחַיִּים וְעֵץ הַדַּעַת לְמַעְלָה סוֹדָם נַעֲלֶה וְנִשְׂגָּב, וְהָאָדָם חָטָא בִּפְרִי עֵץ הַדַּעַת תַּחְתּוֹן וְעֶלְיוֹן בְּמַעֲשֵׂה וּבְמַחְשָׁבָה. וְאִם הָיָה הָעֵץ טוֹב לָאָדָם לְמַאֲכָל וְנֶחְמָד אֵלָיו לְהַשְׂכִּיל, לָמָּה מְנָעוֹ מִמֶּנּוּ וְהָאֱלֹהִים הוּא הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים. וְהַנָּחָשׁ אֵין בּוֹ הַיּוֹם נֶפֶשׁ מְדַבֶּרֶת, וְאִם הָיְתָה בּוֹ מִתְּחִלָּה הָיָה מַזְכִּיר בְּקִלְלָתוֹ שֶׁיֵּאָלֵם פִּיו, כִּי הִיא הָיְתָה לוֹ קְלָלָה נִמְרֶצֶת מִכֻּלָּן. אֲבָל כָּל אֵלֶּה דְּבָרִים כְּפוּלִים, הַגָּלוּי וְהֶחָתוּם בָּהֶם אֱמֶת. וּבִבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה ט"ז:ה'), דָּבָר אַחֵר "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג יב) "תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה", הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כח ב) "תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ". רָמְזוּ כִּי הַקָּרְבָּנוֹת יַצְמִיחוּ וִיגַדְּלוּ בְּעֵץ הַחַיִּים וְעֵץ הַדַּעַת וְכָל עֲצֵי גַּן עֵדֶן, וְהֵם הָעֲבוֹדָה וְהַשְּׁמִירָה בָּהֶם. וְרַבִּי אַבְרָהָם מַכְחִישׁ מָה שֶׁאָמְרוּ כִּי פִּישׁוֹן הוּא נִילוּס, בַּעֲבוּר שֶׁיִּמְצָאֻהוּ יוֹצֵא מֵהַר הַלְּבוֹנָה וְלָכֵן יִגְדַּל בִּימֵי הַקַּיִץ, וּכְבָר נוֹדְעוּ נְהָרוֹת רַבִּים יֵצְאוּ מִן הַמָּקוֹר וְיִמְשְׁכוּ הַרְבֵּה, וְאַחַר כֵּן יִכָּנְסוּ בְּתַחְתִּיּוֹת אֶרֶץ מַהֲלַךְ יָמִים וְיִבְקְעוּ וְיִהְיוּ נוֹבְעִים תַּחַת אֶחָד הֶהָרִים בְּמָקוֹם רָחוֹק:

מקור: ספריא · CC BY

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע. הוּא יוֹדֵעַ טוֹב וָרָע עִם הֱיוֹתוֹ בְּצַלְמֵנוּ, וְאִם יִהְיֶה נִצְחִי בְּזֶה הָעִנְיָן, הִנֵּה יִרְדּוֹף כָּל הַיָּמִים אַחַר הֶעָרֵב וְיַשְׁלִיךְ אַחֲרֵי גֵוּוֹ כָּל הַשָּׂגָה שִׂכְלִית וְכָל מַעֲשֶׂה טוֹב, וְלֹא יַשִּׂיג הָאוֹשֶׁר הָרוּחָנִי הַמְכֻוָּן מֵאֵת הָאֵל יִתְבָּרַךְ בְּצַלְמוֹ וּדְמוּתוֹ:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

ועתה פן ישלח ידו. מקרא קצר הוא ועתה ראוי הוא להיות נטרד מכאן פן ישלח ידו שהרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ועתה פן ישלח ידו גלוי וידוע לפניו כי גם בתוך הגן יכול הקב״‎ה לשמור את האדם שלא יקח מעץ החיים אלא כנגד מדת הדין שהיתה מקטרגת עליו לנסותו דבר הכתוב וגלוי לפניו אם יהיה מנוסה לא יעמוד בנסיון לפיכך עשה לו לפנים משורת הדין לגרשו משם להיות לו פתחון פה לומר אף אילו היה שם לא היה מפר צוויו.

ולקח גם מעץ החיים. אחרי אשר הורגל לעבור לאכול מעץ הדעת יפרוץ הוא גדר עץ החיים ויאכל ממנו. ועוד שלא נזהר רק על עץ הדעת.

ואכל וחי לעולם. וא״‎ת הלא כתיב לעיל כי ביום אכלך ממנו מות תמות והנה עבר הוא על הצווי ואכל ממנו ואיך יוכל לחיות לעולם, אלא י״‎ל עץ החיים היה סם חיים ורפואה לאוכל מעץ הדעת דאי לא תימא הכי אלא מות תמות ממש הרי לאחר מיתתו לא יהיה לו יכולת לאכול מעץ החיים אלא ע״‎כ לא נברא עץ החיים אלא לתקן קלקול עץ הדעת ומות תמות פי׳‎ תהא נחשב כמת. ד״‎א אמר הקב״‎ה כבר נקנסה מיתה עליו וגזרתי על עץ החיים שכל האוכל ממנו יחיה לעולם ואם יאכל האדם ממנו איך יתקימו ב׳‎ גזירות הללו לפיכך נכון שאטרדנו מגן עדן. ד״‎א אם יוליד בנים בתוך הגן לא יחטאו לקנוס עליהם מיתה ואם יאכלו מעץ החיים יחיו לעולם לפיכך טרדו.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וַיֹּאמֶר ה׳ וְגוֹ׳ הֵן הָאָדָם וְגוֹ׳. יֵשׁ לְהָעִיר לָמָּה לֹא חָשׁ הָאֵל לְצַוּוֹת לְהָאָדָם עַל עֵץ הַחַיִּים לְבַל יַקְדִּים וְיֹאכַל מִמֶּנּוּ וָחַי לְעוֹלָם קוֹדֶם שֶׁיֹּאכַל מֵעֵץ הַדַּעַת?

עוֹד אָמְרוֹ תֵּיבַת הָיָה שֶׁהָיָה צָרִיךְ לוֹמַר ״הוּא״. עוֹד, לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא ״הֵן הָאָדָם כְּאֶחָד מִמֶּנּוּ״. עוֹד, אֵיךְ יֻצְדַּק לְדַמּוֹתוֹ לֵאלֹהִים לְצַד שֶׁיּוֹדֵעַ טוֹב וָרָע? עוֹד, אֵיךְ יֻצְדַּק לוֹמַר תֵּיבַת ״מִמֶּנּוּ״ חָס וְשָׁלוֹם שֶׁמַּרְאֶה שֶׁיֵּשׁ לְמַעְלָה כִּדְמוּת, וְהָיָה צָרִיךְ לוֹמַר ״כְּאֶחָד מִכֶּם״ אוֹ ״כֵּאלֹהִים״?

אָכֵן לֶהֱיוֹת שֶׁקָּדַם ה׳ וְצִוָּה לָאָדָם עַל עֵץ הַדַּעַת, לֹא חָשׁ ה׳ לְהָאָדָם שֶׁיֹּאכַל מֵעֵץ הַחַיִּים בֵּין מִצִּדּוֹ בֵּין מִצַּד הַמֵּסִית. בֵּין מִצִּדּוֹ - כִּי הוּא מְשֻׁלָּל מֵהַהַכָּרָה וְהַיְּדִיעָה לְבַקֵּשׁ תַּחְבּוּלוֹת לַעֲלוֹת בְּרוּמֵי הַצְלָחוֹת גּוּפִיּוֹת, בֵּין לְצַד הַמֵּסִית - כִּי הַמֵּסִית מִטִּבְעוֹ שֶׁלֹּא יָסִית לְהָאָדָם עַל הַדָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ בּוֹ הֲנָאָה וּזְכוּת, וּפְשִׁיטָא שֶׁלֹּא יְסִיתֵהוּ לֶאֱכוֹל מֵעֵץ הַחַיִּים. וְאִם הָיָה ה׳ מְצַוֵּהוּ עַל עֵץ הַחַיִּים עִם עֵץ הַדַּעַת, הָיָה הַמֵּסִית מִתְגָּרֶה בּוֹ לֶאֱכוֹל מֵעֵץ הַחַיִּים לְצַד בִּטּוּל הַמִּצְוָה, וְאֶפְשָׁר שֶׁהָיָה מוֹצֵא מָקוֹם לְהָסִית גַּם לָאָדָם עַצְמוֹ. לָזֶה נִתְחַכֵּם ה׳ לְבַל צַוֹּתוֹ עַל זֶה, שֶׁבָּזֶה לֹא יִתְגָּרֶה בּוֹ מֵסִית, וְכַאֲשֶׁר אָכַל מֵעֵץ הַדַּעַת וְיֶשְׁנוֹ בְּהַכָּרַת דָּבָר שֶׁיֵּאוֹת לוֹ, נִכְנַס בְּגֶדֶר סָפֵק שֶׁמָּא יִשְׁלַח יָדוֹ לֶאֱכוֹל לִחְיוֹת לְעוֹלָם.

וְלַחֲשָׁשָׁא זוֹ דִּבֵּר ה׳ דְּבַר חָכְמָה, וְזוֹ הִיא שִׁעוּר דְּבָרָיו: ״הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד״, פֵּרוּשׁ שֶׁה׳ בְּרָאוֹ כְּאַחַד, פֵּרוּשׁ כְּאַחְדוּת אֶחָד הַמֻּכֶּרֶת בָּעוֹלָם שֶׁהוּא אַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּאָמְרוֹ ״נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ״ וְהִשְׁלִיטוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים כְּאָמְרוֹ ״וְיִרְדּוּ״ וְגוֹ׳, וְיָצְתָה פְּעֻלָּה זוֹ מִמֶּנּוּ, פֵּרוּשׁ מֵהָאָדָם, לָדַעַת טוֹב וָרָע, כִּי אֲנִי צִוִּיתִיו לְבַל יֹאכַל מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, אֶלָּא שֶׁהוּא חָטָא וְהִשִּׂיג הַיְדִיעָה, וְכֵיוָן שֶׁהִשִּׂיג הַיְדִיעָה יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁבְּאֶמְצָעוּת הַיְדִיעָה יִבְחַר לֶאֱכֹל מֵעֵץ הַחַיִּים וָחַי לְעוֹלָם. וּמָצָאתִי רְאָיָה לְפֵרוּשׁ ״מִמֶּנּוּ״ מִדִּבְרֵי אוּנְקְלוֹס שֶׁתִּרְגֵּם ״מִמֶּנּוּ״ - ״מִנֵּיהּ״.

עוֹד יִתְבָּאֵר הָעִנְיָן עַל זֶה הַדֶּרֶךְ, כִּי ה׳ בְּיוֹם צַוּוֹתוֹ עַל עֵץ הַדַּעַת צִוָּה ב׳ דְּבָרִים: הָא׳ הוּא בִּלְתִּי אֲכוֹל מֵעֵץ הַדַּעַת, וְהַב׳ אִם יֹאכַל יֶשְׁנוֹ בְּתַקָּנַת הַמָּוֶת, וְהוּא אָמְרוֹ ״כִּי בְּיוֹם וְגוֹ׳ תָּמוּת״, כִּי זֶה הוּא תִּקּוּן הַדָּבָר וַהֲוָה לֵיהּ כְּלָאו הַנִּתָּק לַעֲשֵׂה שֶׁהוּא הַתִּקּוּן. וּכְבָר כָּתַבְנוּ לְמַעְלָה כִּי זוּלַת הַחֵטְא הָיָה הָאָדָם מַשִּׂיג לַעֲלוֹת לְהִתְעַדֵּן בָּעוֹלָם הַנִּצְחִי בִּדְמוּת שֶׁהוּא, וְהָיָה דָּר בָּעֲלִיָּה וּבֶחָצֵר, וְצֵא וּלְמַד מֵאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב. וְעַל יְדֵי הַחֵטְא נִפְסְלָה גְּוִיָּתוֹ מֵהַשָּׂגַת עֲלוֹת לְמָקוֹם קָדוֹשׁ, וּכְשֶׁיִּהְיֶה מוּשְׁלָל אֶפְשָׁרִיּוּת הַהַפְרָדָה מֵהַגְּוִיָּה הֲרֵי הוּא חָסֵר הַשָּׂגַת הִתְעַדְּנוּת הַנִּצְחִי וְהֶעָרֵב הַמְקֻוֶּה. וּכְפִי זֶה, הֲגַם שֶׁלֹּא צִוָּה הָאֵל לְהָאָדָם בִּלְתִּי אֲכוֹל מֵעֵץ הַחַיִּים, הָאָדָם מֵעַצְמוֹ יִפְרוֹשׁ מֵחֲשַׁשׁ יוֹם אָכְלוֹ מֵעֵץ הַדַּעַת, שֶׁאִם לֹא כֵן אֵין מְצִיאוּת לְתַקֵּן הַלָּאו וְנִמְצָא הָאָדָם אָבוּד. אֲבָל אַחַר שֶׁאָכַל, הֵן אֱמֶת אִם הָיָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁאֲכִילָתוֹ הִיא אֲכִילָה שֶׁצָּרִיךְ עָלֶיהָ מִיתָה, פְּשִׁיטָא שֶׁלֹּא הָיָה ה׳ חָשׁ שֶׁיֹּאכַל מֵעֵץ הַחַיִּים, אֶלָּא שֶׁאֲכִילָתוֹ הָיְתָה בְּשׁוֹגֵג וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְמַעְלָה, וּמֵעַתָּה אֵין לוֹ לָחוּשׁ עוֹד עַל הֶעָוֹן לִשְׁמֹר עַצְמוֹ בִּלְתִּי קָרוֹב לָעֵץ. כִּי יֵשׁ לְךָ לָדַעַת כִּי עִקַּר טַעַם מִצְוַת הַמֶּלֶךְ עַל עֵץ הַדַּעַת הִיא לְבִלְתִּי יֻשַּׂג בְּדַעַת אָדָם הַכָּרַת בְּחִינַת הָרַע, וְתִהְיֶה דַּעְתּוֹ מֻחְלֶטֶת בִּבְחִינַת הַטּוֹב מִבְּלִי הַרְגָּשַׁת בְּחִינַת הָרַע וַהֲוָיָתוֹ בָּעוֹלָם. וְהוּא אָמְרוֹ (קהלת ז:כט) ״עָשָׂה וְגוֹ׳ אֶת הָאָדָם יָשָׁר״, פֵּרוּשׁ בִּידִיעָה אַחַת טוֹבָה וְאֵין דִּמְיוֹן הָרַע מְצֻיָּר בְּדַעְתּוֹ. וְכַאֲשֶׁר הֻכַּר הָרַע בִּידִיעָתוֹ וְדַעְתּוֹ, וְזֶה לְךָ הָאוֹת ״וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּים וַיִּתְבּוֹשָׁשׁוּ״, אֵין מָקוֹם לְמִצְוָה זוֹ בָּעוֹלָם. וְיַחְשׁוֹב הָאָדָם שֶׁפָּקְעָה מִצְוָה זוֹ מֵעַצְמָהּ וּמֵעַתָּה לֹא יָחוּשׁ לִשְׁלוֹחַ יָדוֹ וָחָי, וְאָמַר ה׳ כִּי טוֹעֶה בְּדַעְתּוֹ וְצָרִיךְ הוּא לָמוּת אֲפִלּוּ עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגַג מִטַּעַם שֶׁכָּתַבְנוּ לְמַעְלָה, כִּי נִפְסַל גּוּפוֹ מֵעֲלוֹת אֶל הָאֱלֹהִים יַחַד עִם הַנְּשָׁמָה.

וּלְפִי דֶּרֶךְ זֶה נַשְׂכִּיל מַאֲמָר אֶחָד תָּמוּהַּ (בראשית רבה כא,ו), וְזֶה לְשׁוֹנָם: ״וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ״, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: מְלַמֵּד שֶׁפָּתַח לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פֶּתַח שֶׁל תְּשׁוּבָה, דִּכְתִיב ״וְעַתָּה״ - אֵין ״וְעַתָּה״ אֶלָּא תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י:יב): ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה״ וְגוֹ׳, וְהוּא אָמַר ״פֶּן״ - אֵין ״פֶּן״ אֶלָּא לָאו. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִשְׁלַח יָדוֹ וְאָכַל, וְאִם אָכַל וָחַי לְעוֹלָם, עַד כָּאן לְשׁוֹנָם. דִּבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה תְּמוּהִים בְּיוֹתֵר, אֵיךְ יֻצְדַּק לוֹמַר ה׳ לְאָדָם שֶׁיַּחְזֹר בִּתְשׁוּבָה וְיִמְרֹד מֶרֶד גָּדוֹל כָּזֶה לוֹמַר ״לֹא״? עוֹד, לָמָּה לֹא חָשׁ ה׳ שֶׁיֹּאכַל אֶלָּא כְּשֶׁאָמַר ״לֹא״? וְהָיָה נִרְאֶה לוֹמַר כִּי אִם הָיָה עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה לֹא הָיָה ה׳ מַקְפִּיד עַל חַיּוּתוֹ לְעוֹלָם, וְזֶה אֵינוֹ, כִּי כְּבָר נִתְחַיֵּב מִיתָה בְּיוֹם אָכְלוֹ מֵעֵץ הַדַּעַת.

וּלְפִי דַּרְכֵּנוּ יָבוֹאוּ עַל נָכוֹן דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כִּי ה׳ רָצָה לְהוֹדִיעַ לְהָאָדָם כִּי חָטָא בַּאֲכִילָתוֹ, וּבְאֶמְצָעוּת הַכָּרָתוֹ כֵּן, הוּא מֵעַצְמוֹ יִבָּדֵל מִלֶּאֱכוֹל מֵעֵץ הַחַיִּים כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְמַעְלָה כִּי הוּא זֶה תִּקּוּנוֹ. וְלָזֶה אָמַר לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה, וּמַשְׁמָעוּת תְּשׁוּבָה יַגִּיד כִּי פָּשַׁע. וְהָאָדָם הֵשִׁיב ״לָאו״, פֵּרוּשׁ כִּי לֹא חָטָא שֶׁיִּצְטָרֵךְ לָשׁוּב, וְטוֹעֵן טַעֲנָה הַנִּשְׁמַעַת כִּי לֹא יָדַע בָּהּ וְאֵינוֹ אֶלָּא שׁוֹגֵג וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. וְכֵיוָן שֶׁטָּעַן כֵּן, אָמַר ה׳ מֵעַתָּה יִשְׁלַח יָדוֹ וְאָכַל, שֶׁאֵין לוֹ מוֹנֵעַ כְּפִי סְבָרָתוֹ. לָזֶה שִׁלְּחוֹ ה׳ כִּי מִשְׁפָּטוֹ נֶחְתַּם לָמוּת עַל אֲכִילָתוֹ מִטַּעַם שֶׁכָּתַבְנוּ. וְאַחַר כָּךְ שָׁב וְנִכְנַס בְּמֵי גִּיחוֹן ק״ל שָׁנָה לְכַפָּרַת עָוֹן (פרקי דרבי אליעזר כ):

וְהִנֵּה הֲגַם שֶׁה׳ אָמַר אֵלָיו ״בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ״ וְגוֹ׳, דִּבְרֵי קָדוֹשׁ אֲמָרָם בִּב׳ פָּנִים: יֵשׁ בְּמַשְׁמָעוּת יוֹם - יוֹמוֹ שֶׁל אָדָם, וְיֵשׁ בְּמַשְׁמָעוּת יוֹמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא אֶלֶף שָׁנָה (מדרש רבה פי״ט). וְהַכַּוָּנָה הוּא כְּפִי בְּחִינַת הַחֵטְא וּכְפִי הַרְגָּשָׁתוֹ בַּדָּבָר: אִם יַרְשִׁיעַ לַעֲבוֹר פִּי ה׳ בְּעַזּוּת - יְקֻיַּם בּוֹ יוֹמוֹ שֶׁל אָדָם, וְאִם יִשְׁגּוֹג שְׁגָגָה כָּזוֹ וִיגַלֶּה דַּעְתּוֹ כִּי לֹא הָיָה חָפֵץ בַּדָּבָר - תִּהְיֶה הַכַּוָּנָה יוֹמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלֶף שָׁנָה, כְּמוֹ שֶׁכֵּן הָיָה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל