בְּרֵאשִׁית ג׳ · ב׳

וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵֽץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל׃

במילים פשוטות

האשה משיבה לנחש ואומרת שמפרי עצי הגן מותר להם לאכול. לפי ספורנו היא ענתה שאין להם צורך להיכנס לסכנת אכילת העץ שעליו אמר האל שימותו אם יאכלו ממנו, ובכך דחתה את הרמיזה שכאילו האל אסר מתוך קנאה. אור החיים מבאר שהאשה השיבה בחכמה על טענות שהיו טמונות בדברי הנחש, והבהירה שלא כל עצי הגן אסורים אלא מכל עץ הגן מותר לאכול, ורק העץ האחד נאסר בפירוש. עולה מדברי הפסוק שהאשה עדיין ידעה והכירה את גבולות האיסור בתחילת השיחה.
מבוסס על ספורנו, אור החיים · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וַאֲמָרַת אִתְּתָא לְחִוְיָא מִפֵּירֵי אִילַן גִּינְתָא נֵיכוּל

מקור: ספריא · נחלת הכלל

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל. וְאֵין לָנוּ צֹרֶךְ לְהִכָּנֵס בְּסַכָּנַת אֲכִילַת עֵץ שֶׁהָאֵל יִתְבָּרַךְ אָמַר לָנוּ שֶׁבְּאָכְלֵנוּ מִמֶּנּוּ נָמוּת. אָמְנָם הַדִּמְיוֹן הִתְחַזֵּק לְיַחֵס קִנְאָה וְשֶׁקֶר חַס וְחָלִילָה לָאֵל יִתְבָּרַךְ, וְצִיֵּר שֶׁאָסַר אוֹתוֹ הַפְּרִי כְּדֵי שֶׁלֹּא יַשִּׂיגוּ בּוֹ הַתּוֹעֶלֶת לִהְיוֹת כֵּאלֹהִים, וְשֶׁלֹּא יְסַבֵּב מָוֶת כְּלָל. וּבְכֵן אָמַר אֶל הָאִשָּׁה:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה וְגוֹ׳. נִתְחַכְּמָה לְהָשִׁיב לְכָל הַנִּשְׁמָע מִדְּבָרָיו כְּפִי מַה שֶׁפֵּרַשְׁנוּ כִּי ג׳ טְעָנוֹת נִתְכַּוֵּן לוֹמַר, וְהֵשִׁיבַתּוּ, כְּנֶגֶד מַה שֶׁנִּשְׁמָע בִּדְבָרָיו: א׳ שֶׁהַכֹּל אָסוּר, אוֹ לְטַעֲנַת שֶׁכָּל עֲצֵי הַגָּן הֵם עַנְפֵי הָאִילָן הַהוּא מֻבְרָכִים וְעוֹדֶנָּם יוֹנְקוֹת מֵעֵץ הַדַּעַת, אוֹ לְטַעֲנַת שֶׁהוּא הָעֵד שֶׁשָּׁמַע כִּי הַכֹּל אָסַר הַבּוֹרֵא, אָמְרָה לֹא כֵן הוּא, מִכָּל עֵץ הַגָּן נֹאכֵל, כִּי ה׳ שֶׁאָסַר עֵץ הַדַּעַת הוּא הִתִּיר שְׁאָר אִילָנוֹת, וּמַה בְּכָךְ אִם הֵם מֻבְרָכוֹת מִמֶּנּוּ. בִּשְׁלָמָא אִם לֹא הָיָה ה׳ מַתִּיר בְּפֵרוּשׁ כָּל עֲצֵי הַגָּן אָז יֵשׁ מָקוֹם לְצַדֵּד כִּדְבָרֶיךָ, מַה שֶׁאֵין כֵּן אַחַר שֶׁה׳ הִתִּיר בְּפֵרוּשׁ כָּל עֲצֵי הַגָּן מַה מָקוֹם לָנוּ לֶאֱסֹר דָּבָר שֶׁהֻתַּר מִפִּי הַבּוֹרֵא. גַּם אֵין לִשְׁמֹעַ לְעֵדוּתוֹ כִּי עֵדוּתוֹ מֻכְחֶשֶׁת הִיא אֶצְלָהּ מִדִּבְרֵי בַּעְלָהּ, וְתוֹעִיל הַכְחָשַׁת הָעֵדֻיּוֹת לְבַל תֶּאֱסֹר עֲצֵי הַגָּן כִּי עֵדוּת מֻחְלֶקֶת הִיא, אֲבָל לֹא תוֹעִיל לְהַכְחִישׁ כָּל הָעֵדוּת לְהַתִּיר הַכֹּל, כִּי בִּכְלַל כָּל שֶׁאוֹמֵר הַנָּחָשׁ יֶשְׁנוֹ לְעֵץ הַדַּעַת וּכְדַעַת בֵּית הִלֵּל.

וּכְנֶגֶד מַה שֶׁנִּשְׁמַע מִדְּבָרָיו בְּהַפְלָגַת שֶׁבַח הָאִילָן, אָמְרָה אַדְרַבָּה, לְצַד פְּחִיתוּתוֹ אֲסָרוֹ הַבּוֹרֵא, וְהוּא אָמְרוֹ פֶּן תְּמֻתוּן כִּי יֵשׁ בּוֹ בְּחִינַת מָוֶת, וְהָאֱלֹהִים אָמַר לָנוּ לֹא תֹאכְלוּ וְגוֹ׳ פֶּן תְּמֻתוּן. וּלְהַשְׂכִּילְךָ בַּמְכֻוָּן יֵשׁ לְךָ לָדַעַת כִּי כָל אֲשֶׁר יְצַוֶּה ה׳ עַמּוֹ לֹא צִוָּה ה׳ דָּבָר לְצַד הַהוּרְמְנָא וְהַנְּקָמָה אֶלָּא הַכֹּל לְסִבַּת הַרְחָקַת הַנֶּזֶק וְהַקְרָבַת הַתּוֹעֶלֶת. וְהִנְּךָ רוֹאֶה כַּמָּה נְטִיעוֹת נָטַע ה׳ וְכַמָּה עִנְיָנִים מֻפְלָאִים בָּרָא בָּעוֹלָם וְהַכֹּל נִתְּנוּ לִיצִיר כַּפָּיו, וְהֵם דִּבְרֵי חַוָּה שֶׁדָּנָה כִּי לֹא מְנָעָהּ ה׳ מֵעֵץ הַדַּעַת אִם לֹא שֶׁהוּא חֵלֶק הַמַּזִּיק, וְיָפֶה דָּנָה, וְהוּא אָמְרָהּ מִכָּל עֵץ הַגָּן נֹאכֵל, פֵּרוּשׁ, הֲרֵי זֶה מַגִּיד כִּי חָפֵץ ה׳ לְהֵיטִיב לְצַד הָרָצוֹן, וּמִזֶּה אַתָּה לָמֵד כִּי מַה שֶׁמְּנָעָנוּ מִזֶּה הוּא לְצַד הַרְחָקַת הַנֶּזֶק. וְהוֹסִיפָה לוֹמַר וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ הֲגַם שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בְּדִבְרֵי ה׳, חָשְׁבָה כֵּיוָן שֶׁהַמְּנִיעָה הִיא לְצַד שֶׁלֹּא תִסְתַּכֵּן, מֵעַתָּה כָּל מַה שֶׁתּוֹסִיף לְהַרְחִיק מִבְּחִינַת הַמַּזִּיק כֵּן רָאוּי לַעֲשׂוֹת. וְאֶפְשָׁר כִּי הָאָדָם כְּשֶׁצִּוָּה לָהּ עַל הָעֵץ בְּסֵדֶר זֶה אָמַר לָהּ, לְהַגְדָּלַת הַהַרְחָקָה כְּשֶׁתֵּדַע כִּי עֵץ זֶה הוּא סַם הַמֵּמִית תַּפְלִיג בַּהַרְחָקָה:

עוֹד נִתְכַּוְּנָה לוֹמַר לוֹ: יִהְיֶה שֶׁכִּדְבָרֶיךָ כֵּן הוּא, כִּי הוּא הַמְשֻׁבָּח מִכָּל עֲצֵי הַגָּן, כִּי מַה בְּכָךְ אִם הָאִילָן מְשֻׁבָּח הוּא מִכֻּלָּן? הֲרֵי הָאֱלֹהִים אָמַר כִּי אִם נֹאכַל מִמֶּנּוּ נִתְחַיֵּב מָוֶת, וְיֵשׁ לָנוּ לָחוּשׁ לְעַצְמֵנוּ. וְאָמְרָהּ ״וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ״, אֶפְשָׁר שֶׁחָשְׁשָׁה לְשֻׁמָּן הַפֵּרוֹת וּבַנְּגִיעָה יֵהָנֶה הַגּוּף, כְּאָמְרָם (שבת פו.): מִנַּיִן לְסִיכָה שֶׁהִיא״ וְכוּ׳, וַהֲרֵי הִיא נֶהֱנֵית מִמֶּנּוּ וְהִיא בִּכְלַל אֲכִילָה, כְּאָמְרָם בַּשַּׁ״ס (פסחים כא:): כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תֹאכְלוּ וְגוֹ׳ אֶחָד אִסּוּר אֲכִילָה וְכוּ׳. וּמְכֻוַּן הַדְּבָרִים כִּי הֲגַם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲלָה רָמָה כִּדְבָרָיו וְאֵין דּוֹמֶה לוֹ, הֲלֹא רַגְלָיו יוֹרְדוֹת מָוֶת, בָּזֶה הוּא נִשְׁפָּל מִכָּל עֲצֵי הַגָּן.

וּמֵעַתָּה לֹא נִשְׁאַר מָקוֹם לִטְעוֹן עוֹד ״קוּם אֱכוֹל״, וּמִמָּה נַפְשָׁךְ מְנִיעָה זוֹ שֶׁמָּנַע ה׳ אוֹתָנוּ מֵעֵץ זֶה לֹא תִמָּנַע מֵחֲלֻקָּה: אוֹ לְצַד הַרְחָקָה מֵהַנֶּזֶק, אוֹ לְצַד לְקַבֵּל עָלֵינוּ גְּזֵרַת מֶלֶךְ וְלִשְׁמוֹעַ בְּקוֹלוֹ, כִּי זֶה מִנִּימוּסֵי הַמְּלוּכָה. וְלִשְׁנֵי הַטְּעָמִים יֵשׁ יִרְאַת מָוֶת בַּדָּבָר, וְעָלֵינוּ לְהִתְרַחֵק.

מקור: ספריא · נחלת הכלל