וְאֵיבָה וְגוֹ׳. דָּן הַדַּיָּן דִּין גּוֹאֵל הַדָּם, כִּי לֶהֱיוֹת שֶׁלְּכָל זֶרַע הָאִשָּׁה גָּרַם לוֹ מִיתָה יִרְדּוֹף גּוֹאֵל הַדָּם וְהִכָּה אֶת הָרוֹצֵחַ, וְהוּא אָמְרוֹ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, פֵּרוּשׁ מַה שֶׁעָשִׂיתָ לוֹ בַּתְּחִלָּה כִּי הוּא פָּתַח בָּרָעָה. אוֹ יֹאמַר ״רֹאשׁ״ עַל שֵׁם רֹאשׁ שֶׁשָּׁם תְּלוּיִים הַחַיִּים וְשָׁם הוּא שְׁחִיטַת מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב עַל אֲשֶׁר נִמְשָׁךְ לְךָ לְבַסּוֹף מֵהֶם שֶׁבָּאוּ עָלָיו כָּל הַקְּלָלוֹת, אוֹ יֹאמַר עָקֵב שֶׁנִּפְסְקוּ עֲקֵבָיו וְהוֹלֵךְ עַל גְּחוֹנוֹ.
וְאִם תֹּאמַר: בִּשְׁלָמָא אָמְרוֹ ״הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ״ יֵשׁ טַעַם, כִּי יֵחַם לְבַב אֱנוֹשׁ עַל אֲשֶׁר עָשָׂה הַנָּחָשׁ וְהָרוֹג יַהַרְגֶנּוּ, אֲבָל הַנָּחָשׁ מַה שֶׁנָּטַל מֵהַקְּלָלוֹת הוּא עֹנֶשׁ עַל אֲשֶׁר כְּבָר עָשָׂהוּ, וּמַה מָקוֹם לָשׁוּף עָקֵב? הַטַּעַם הוּא, לֶהֱיוֹת כִּי יֵשׁ מַעֲנֶה בְּפִי הַנָּחָשׁ שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ לִשְׁמֹעַ לִדְבָרָיו, כִּי דִּבְרֵי הָרַב וְדִבְרֵי הַתַּלְמִיד דִּבְרֵי מִי שׁוֹמְעִים (סנהדרין כט.), וְלֹא הָיָה נִמְשָׁךְ רַע לֹא לוֹ וְלֹא לָהּ. הָא לָמַדְתָּ שֶׁהִיא הַסּוֹבֶבֶת, וּלְצַד בְּחִינַת טַעֲנָה זוֹ תִּהְיֶה לוֹ אֵיבָה עִמָּהּ. וְרָמַז זְמַן הַשָּׂגַת נִצָּחוֹן שֶׁל כָּל אֶחָד מֵהֶם, וְאָמַר הוּא יְשׁוּפְךָ בִּזְמַן שֶׁיִּהְיֶה רֹאשׁ, פֵּרוּשׁ שֶׁיַּגְדִּיל מַעֲלָתוֹ וְיִתְנַשֵּׂא בִּבְחִינַת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ כְּשֶׁיִּהְיֶה עָקֵב בִּירִידָה. וְכֵן הוּא כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם נָחָשׁ כּוֹפֵף רֹאשׁוֹ, וּלְהֵפֶךְ בַּר מִינָּן. עוֹד יִרְמֹז מַעֲשֶׂה שֶׁל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא (ברכות לג.) שֶׁנְּשָׁכוֹ נָחָשׁ בְּרַגְלוֹ וּמֵת הַנָּחָשׁ, וּכְפִי זֶה שָׁף אוֹתוֹ בְּרַגְלוֹ מֵרֹאשׁוֹ שֶׁל נָחָשׁ.
