וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל׃

אשר נתתה עמדי. כָּאן כָּפַר בַּטּוֹבָה (עבודה זרה ה):

וַאֲמַר הָאָדָם אִתְּתָא דִּיהַבְתָּ עִמִּי הִיא יַהֲבַת לִי מִן אִילָנָא וַאֲכָלִית

אשר נתת עמדי, אתה נתת הנותנת לי, וטעם עמדי בגן, והוא כמו עמי, אכן לא מצאנוהו כי אם בלשון יחיד המדבר.

וָאוֹכל האל"ף סימן המדבר והנח הנעלם שיש אחריו תמורת אלף השרש, ובא עם קמץ קטן בעבור שהוא סוף פסוק, ולא יתכן שיבוא וי"ו קמוץ עם הפועל כי לעולם הוא בשוא:

וְטַעַם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּ עִמָּדִי כְּלוֹמַר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר אַתָּה בִּכְבוֹדְךָ נָתַתָּ אוֹתָהּ לִי לְעֵזֶר הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ, וְהָיִיתִי חוֹשֵׁב שֶׁכָּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי יִהְיֶה לִי לְעֵזֶר וּלְהוֹעִיל. וְזֶהוּ מַה שֶׁאָמַר בְּעָנְשׁוֹ "כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ", שֶׁלֹּא הָיִיתָ רָאוּי לַעֲבֹר עַל מִצְוָתִי בַּעֲבוּר עֲצָתָהּ. וְרַבּוֹתֵינוּ (במסכת ע"ז ה) קוֹרִין אוֹתוֹ בָּזֶה כְּפוּי טוֹבָה, יִרְצוּ לְפָרֵשׁ שֶׁעָנָה אוֹתוֹ, אַתָּה גָּרַמְתָּ לִי הַמִּכְשׁוֹל הַזֶּה שֶׁנָּתַתָּ לִי אִשָּׁה לְעֵזֶר וְהִיא יְעָצַתְנִי לְהַרְשִׁיעַ:

הִיא. שֶׁנָּתַתָּ אוֹתָהּ לְעֵזֶר וּלְהוֹעִיל:

נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ. וְהָיְתָה לְמִכְשׁוֹל, וּבָזֶה יִחֵס אַשְׁמָתוֹ לְקוֹנוֹ תְּמוּרַת הַתְּשׁוּבָה שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה לוֹ, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה דָּוִד בְּאָמְרוֹ אֶל נָתָן "חָטָאתִי" (שמואל ב יב:יג).

האשה אשר נתת עמדי להיות לי לעזר והיה לי לבטוח עליה שלא לעשות לי שום דבר כי אם לעזר בשביל כך קבלתי מידה. גם לא ידעתי מאיזה עץ נתנה לי היינו דכתיב היא נתנה לי מן העץ ולא כתוב מעץ הדעת. והוא היה כפוי טובה שהרי הקב״‎ה נתנה לו לטובה והוא חשבה לרעה.

וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת מַה מַעֲנֶה בִּלְשׁוֹנוֹ בִּתְשׁוּבַת ״הָאִשָּׁה״ וְגוֹ׳, אֲפִלּוּ קַל שֶׁבַּקַּלִּים לֹא יָשִׁיב תְּשׁוּבָה כָּזֹה, וּמִכָּל שֶׁכֵּן לְמֶלֶךְ גָּדוֹל. וְעוֹד אָמְרוֹ מִן הָעֵץ שֶׁלֹּא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא ״הִיא נָתְנָה לִּי וָאֹכֵל״, וּמוּבָן הַדָּבָר שֶׁעַל הָעֵץ הַמֻּזְכָּר הוּא אוֹמֵר, וְכֵן מָצִינוּ שֶׁאָמְרָה חַוָּה בִּתְשׁוּבָתָהּ ״הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל״ וְלֹא הֻצְרְכָה לוֹמַר ״מִן הָעֵץ״.

וְנִרְאֶה שֶׁכַּוָּנַת הָאָדָם הִיא שֶׁלֹּא יָדַע דָּבָר, כִּי אִם הָאִשָּׁה הֵבִיאָה לְפָנָיו הַמְּזֻמָּן וְאָכַל, וְאֵינוֹ חַיָּב לִשְׁאוֹל עַל הַמֻּגָּשׁ לְפָנָיו, דָּבָר זֶה מִנַּיִן, כִּי הֲלֹא כָּל הָאָרֶץ לְפָנָיו הִיא מְלֵאָה מַעֲדַנִּים אֲשֶׁר נָטַע ה׳. וְדִקְדֵּק לוֹמַר אֲשֶׁר נָתַתָּ עִמָּדִי שֶׁלֹּא לְחַיְּבוֹ לְחַפֵּשׂ וּלְדַקְדֵּק אַחֲרֶיהָ לָדַעַת הַמּוּבָא לְפָנָיו, כֵּיוָן שֶׁהָאִשָּׁה הַלָּז נְתָנָהּ ה׳ עִמּוֹ לְעֵזֶר וּלְהוֹעִיל, וְאֵין רַע יוֹרֵד מֵהַשָּׁמַיִם וְאֵין לוֹ לִבְדּוֹק אַחֲרֶיהָ כִּי מִן הַסְּתָם מַעֲשֶׂיהָ נָאִים. וְתִמְצָא שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קידושין עו:) אֵין בּוֹדְקִין מִן הַמִּזְבֵּחַ וּלְמַעְלָה וְכוּ׳, עַד כָּאן. הֲרֵי דְּכָל שֶׁהֻחְזַק בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ חֶזְקַת כַּשְׁרוּת שְׁלֵמָה עָלָיו, וּמִכָּל שֶׁכֵּן אִשָּׁה גְּדוֹלָה כָּזוֹ אֲשֶׁר בָּרָא לוֹ ה׳ לְעֵזֶר, אֵינוֹ צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ אַחֲרֶיהָ מַה נוֹתֶנֶת לְפָנָיו.

וְאָמְרוֹ מִן הָעֵץ פֵּרוּשׁ: מִן הָעֵץ הַנָּטוּעַ בַּגָּן, כִּי כֻלָּהּ מְלֵאָה נִטְעֵי ה׳ (בראשית ב:ח-ט). וִידֻיַּק אָמְרוֹ מִן הָעֵץ, כִּי לֹא עַל הָעֵץ הַמֻּזְכָּר בְּדִבְרֵי ה׳ הוּא אוֹמֵר, אֶלָּא עַל עֵץ מֵעֲצֵי הַגָּן. וְלִכְשֶׁנֹּאמַר דְּעַל עֵץ הַדַּעַת הוּא אוֹמֵר, אֵין הַכַּוָּנָה שֶׁהוּא יָדַע שֶׁמִּמֶּנּוּ הֵבִיאָה לוֹ וְאָכַל, אֶלָּא אַחַר שֶׁאָכַל יָדַע כִּי מִמֶּנּוּ אָכַל מֵאֶמְצָעוּת הַכָּרָתוֹ בְּהַרְגָּשָׁתוֹ הַהִשְׁתַּנּוּת, וּלְעוֹלָם בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה לֹא יָדַע דָּבָר וְלֹא שָׁאַל, לְצַד בִּטְחוֹנוֹ בָּאִשָּׁה שֶׁנָּתַן ה׳ עִמּוֹ, וְהוּא שֶׁטָּעַן בְּאָמְרוֹ ״אֲשֶׁר נָתַתָּ עִמָּדִי״ וְגוֹ׳. עוֹד אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁגַּם הָאָדָם טָעָה כִּי לֹא אָסַר ה׳ אֶלָּא הַפְּרִי וְלֹא הָעֵץ, וְהוּא אָמְרוֹ מִן הָעֵץ, וְאֵין זֶה פֵּרוּשׁ נָכוֹן מִכַּמָּה טְעָמִים וְרִאשׁוֹן עִקָּר.

וּמֵעַתָּה אֵין בְּיַד אָדָם עָוֹן אֶלָּא שׁוֹגֵג, וְאֶפְשָׁר שֶׁדִּין אוֹנֶס יֵשׁ לוֹ, כִּי לֹא הָיָה לוֹ מָקוֹם לוֹמַר לוֹ הָיָה לְךָ לָתֵת לֵב לְבַל תֶּחֱטָא, וְלֹא חָשַׁד בָּאִשָּׁה שֶׁתַּאֲכִילֵהוּ דְּבַר אִסּוּר כֵּיוָן שֶׁנִּתְּנָה לוֹ מֵאֵל עֶלְיוֹן. וְלָזֶה תִּמְצָא שֶׁלֹּא קִלֵּל ה׳ לָאָדָם אֶלָּא לָאֲדָמָה. הָאֱמֶת כִּי שִׁגְיוֹנוֹ הוּא שֶׁלֹּא נִשְׁמַר בְּדַבְּרוֹ לְחַוָּה וְלֹא הִזְכִּיר לָהּ אֶלָּא הַפְּרִי, כַּנִּשְׁמַע מִדְּבָרֶיהָ לַנָּחָשׁ, שֶׁמִּזֶּה נִמְשַׁךְ הַחֵטְא לְחַוָּה, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ (בראשית ג:ג).