בְּרֵאשִׁית כ״ט · ל״ה

הפעם אודה. שֶׁנָּטַלְתִּי יוֹתֵר מֵחֶלְקִי, מֵעַתָּה יֵשׁ לִי לְהוֹדוֹת:

וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בָּר וַאֲמֶרֶת הָדָא זִמְנָא אוֹדֶה קֳדָם יְיָ עַל כֵּן קְרַת שְׁמֵהּ יְהוּדָה וְקָמַת מִלְּמֵילַד

הפעם אודה את ד'. כטעם הפעם הזאת אחר שיש לי ארבעה בנים, אודה השם כי לא אחמוד להיות לי עוד, כמאמר, אודה את השם שנתן לי כל זה ויספיק לי על כן עמדה מלדת:

עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה. שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה הַשֵּׁם אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד, וְעִם זֶה לְשׁוֹן הַהוֹדָאָה. וְנִרְאֶה שֶׁהָיוּ כָּל אֵלֶּה שֵׁמוֹת שֶׁל קַדְמוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ קֹדֶם לָזֶה יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי (בראשית כו:לד), וְכֵן שְׁמוּאֵל בֶּן עַמִּיהוּד (במדבר לד:כ) קֹדֶם לִשְׁמוּאֵל הַנָּבִיא, וְהָיוּ בּוֹחֲרִים מֵהַשֵּׁמוֹת הַקּוֹדְמִים אֶת הַנּוֹפְלִים עַל לְשׁוֹן הַמְּאוֹרָע.

ותעמד מלדת כתב בה לשון עמידה כי לאחר מכן שבה אל לדתה, ולא שבה עד לאחר לידת אשר.