בְּרֵאשִׁית כ״ט · כ״ד

וִיהַב לָבָן לַהּ יָת זִלְפָּה אַמְתֵהּ לְלֵאָה בְרַתֵּהּ לְאַמְהוּ

את זלפה שפחתו והלא בנותיו היו אלא כתוב היה בנימוסי הארץ בנותיו מפלגשיו נקראות שפחותיו.

לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה. קָשֶׁה לָמָּה הֻצְרַךְ לוֹמַר ״לְלֵאָה בִתּוֹ״ וְלֹא הִסְפִּיק בְּמַה שֶׁאָמַר בְּסָמוּךְ ״וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ״, וּמוּבָן הַדָּבָר כִּי עַל לֵאָה הוּא אוֹמֵר. מַה תֹּאמַר, שֶׁאֵין מוּבָן - אִם כֵּן לָמָּה כָּתַב תֵּיבַת ״לָהּ״ מִקּוֹדֶם. עוֹד לָמָּה אָמַר ״שִׁפְחָה״ וְלֹא אָמַר ״לְשִׁפְחָה״.

אָכֵן יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: זִלְפָּה וּבִלְהָה נָפְלוּ בִּירֻשָּׁה לְרָחֵל וּלְלֵאָה מִכְּתֻבַּת אִמָּם, וְהוּא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה, פֵּרוּשׁ, מוֹדִיעַ הַכָּתוּב כִּי שֶׁלָּהּ הִיא שִׁפְחָה וְיָרְשָׁה אוֹתָהּ מֵאִמָּהּ. וְלָזֶה דִּקְדֵּק הַכָּתוּב לוֹמַר בִתּוֹ, לִרְמֹז כִּי לְצַד שֶׁהָיְתָה בִּתּוֹ הִיא שֶׁקָּנְתָה שִׁפְחָה זוֹ מִכְּתֻבַּת אִמָּהּ, לֹא שֶׁהִיא קָנְתָה אוֹתָהּ מֵאֶמְצָעוּת דָּבָר אַחֵר. וּלְדֶרֶךְ זֶה יְדֻיַּק גַּם כֵּן אָמְרוֹ וַיִּתֵּן לָבָן, שֶׁלֹּא הָיָה צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ וּמוּבָן מֵאָמְרוֹ ״לְלֵאָה בִּתּוֹ״ כִּי בְּלָבָן דִּבֵּר הַכָּתוּב, אֶלָּא לוֹמַר שֶׁמַּתָּנָה זוֹ אֵינָהּ מַתָּנָה כְּפִי הָאֱמֶת כִּי שֶׁלָּהּ הָיְתָה מִקֹּדֶם, אֶלָּא לָבָן הוּא שֶׁמַּחְשִׁיבָהּ בְּגֶדֶר מַתָּנָה, וְזֶה רָמוּז בְּתֵבַת ״בִתּוֹ״.