בְּרֵאשִׁית כ״ה · כ״ב

ויתרוצצו. עַ"כָּ הַמִּקְרָא הַזֶּה אוֹמֵר דָּרְשֵׁנִי, שֶׁסָּתַם מַה הִיא רְצִיצָה זוֹ וְכָתַב אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? רַבּוֹתֵינוּ דְּרָשׁוּהוּ לְשׁוֹן רִיצָה; כְּשֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת עַל פִּתְחֵי תּוֹרָה שֶׁל שֵׁם וָעֵבֶר יַעֲקֹב רָץ וּמְפַרְכֵּס לָצֵאת, עוֹבֶרֶת עַל פֶּתַח עֲבוֹדַת אֱלִילִים, עֵשָׂו מְפַרְכֵּס לָצֵאת. דָּבָר אַחֵר מִתְרוֹצְצִים זֶה עִם זֶה וּמְרִיבִים בְּנַחֲלַת שְׁנֵי עוֹלָמוֹת.

ותאמר אם כן. גָּדוֹל צַעַר הָעִבּוּר.

למה זה אנכי. מִתְאַוָּה וּמִתְפַּלֶּלֶת עַל הֵרָיוֹן:

ותלך לדרוש. לְבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל שֵׁם:

לדרוש את ה'. שֶׁיַּגִּיד לָהּ מַה תְּהֵא בְּסוֹפָהּ:

וְדַחֲקִין בְּנַיָּא בִּמְעָהָא וַאֲמֶרֶת אִם כֵּן לְמָה דְּנַן אֲנָא וַאֲזָלַת לְמִתְבַּע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ

ויתרוצצו. מלשון מרוצה והצדי"ק כפול, ואחיו "כברקים ירוצצו" (נחום ב ה), ונקראו בנים על שם סופם וכן "ובגדי ערומים תפשיט" (איוב כב ו), והיא שאלה לנשים שילדו אם ארע להם ככה, ותאמרנה לא:

וטעם ותאמר אם כן. הדבר והמנהג, למה זה אנכי בהריון משונה:

וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי אִם כֵּן גָּדוֹל צַעַר הָעִבּוּר לָמָּה זֶה אָנֹכִי מִתְפַּלֶּלֶת וּמִתְאַוָּה עַל הַהֵרָיוֹן, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית כ"ה:כ"ב), וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן. וְרַבִּי אַבְרָהָם אָמַר (אבן עזרא על בראשית כ"ה:כ"ב) כִּי שָׁאֲלָה אֶת הַנָּשִׁים אִם אֵרַע לָהֶם כָּכָה, וַתֹּאמַרְנָה לֹא, וַתֹּאמֶר אִם כֵּן הַדָּבָר וְהַמִּנְהָג לָמָּה זֶה אָנֹכִי בְּהֵרָיוֹן מְשֻׁנֶּה. וְהִנֵּה הַכָּתוּב חָסֵר וְאֵינֶנּוּ שָׁלֵם בַּפֵּרוּשׁ הַזֶּה. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי אָמְרָה אִם כֵּן יִהְיֶה לִי, לָמָּה זֶה אָנֹכִי בָּעוֹלָם, הַלְוַאי אֵינֶנִּי שֶׁאָמוּת אוֹ שֶׁלֹּא הָיִיתִי, כְּטַעַם "כַּאֲשֶׁר לֹא הָיִיתִי אֶהְיֶה" (איוב י יט):

וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה' לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית כ"ה:כ"ב) לְהַגִּיד מָה יְהֵא בְּסוֹפָהּ. וְלֹא מָצָאתִי דְּרִישָׁה אֵצֶל ה' רַק לְהִתְפַּלֵּל, כְּטַעַם "דָּרַשְׁתִּי אֶת ה' וְעָנָנִי" (תהלים לד ה), "דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ" (עמוס ה ד), "חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם" (יחזקאל כ ג):

ויתרוצצו הבנים בקרבה - לשון רץ לקראת רץ, שהיו רצים ומתנענעים בתוך גופה כדרך עוברים. וכן: מן קם מתקוממים, מן לן מתלוננים, אבל מלשון רצץ עזב דלים היה לומר וירצצו כמו בטרם יתנגפו רגליכם.

לדרוש את ה' - אל הנביאים שבאותן הימים, כדכתיב: לדרוש את ה' מאתו. וכתיב: כי יבא אלי העם לדרוש את ה'.

וַתֹּאמֶר אִם כֵּן. אַחֲרֵי שֶׁהַדָּבָר כֵּן שֶׁמִּתְרוֹצְצִין וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁיָּמוּת אֶחָד מֵהֶם וְאֶסְתַּכֵּן אֲנִי בַּלֵּידָה כְּמִנְהַג בְּלֵידַת עוּבָּר מֵת.

לָמָּה זֶּה אָנֹכִי. לָמָּה זֶה הִתְאַוּוּ קְרוֹבַי שֶׁאֶהְיֶה אֲנִי אֵם הַזֶּרַע בְּאָמְרָם "אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה" (בראשית כד:ס), וְכֵן בַּעְלִי שֶׁהִתְפַּלֵּל עָלַי בָּזֶה:

ויתרצצו לשון שבירה, כמו כי רצץ עזב דלים, וירוצץ אסא.

אם כן גדול צער העיבור למה זה אנכי קיימת בחיים נוח לי שאמות מיד ולא אסבול עוד צער הריון ולידה.

ותלך לדרש את ה' לדרוש בנביאים שהיו בימים ההם מה הוא זה שמתרוצצים בקרבה, כל כך יודעת היתה בעצמה שלא מלאו ימיה ללדת ודואגת שמא תפיל.

וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וְגוֹ׳. רְצִיצָה זוֹ הָיָה שֶׁבְּעָבְרָהּ עַל פֶּתַח בֵּית הַמִּדְרָשׁ שֶׁל שֵׁם וְעֵבֶר, יַעֲקֹב מְפַרְכֵּס לָצֵאת וְעֵשָׂו מְעַכֵּב עַל יָדוֹ. וּבְעָבְרָהּ עַל פֶּתַח עֲבוֹדָה זָרָה, עֵשָׂו מְפַרְכֵּס לָצֵאת וְיַעֲקֹב מְעַכֵּב עַל יָדוֹ. וְהִיא סָבְרָה שֶׁאֵין הַדָּבָר כֵּן, אֶלָּא וָלָד אֶחָד בְּבִטְנָהּ וְרוֹצֶה לָצֵאת בֵּין לְפִתְחֵי בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת בֵּין לְפֶתַח עֲבוֹדָה זָרָה, וְאִם כֵּן חָס וְשָׁלוֹם שֶׁמָּא שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת יֵשׁ. לְפִיכָךְ אָמְרָה ״לָמָּה זֶּה אָנֹכִי״, כִּי כָּמוֹנִי כִּשְׁאָר נָשִׁים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וּמַה יִּתְרוֹן יֵשׁ לִי עֲלֵיהֶם אִם חָס וְשָׁלוֹם שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת יֵשׁ. לְפִיכָךְ ״וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה׳״, רוֹצֶה לוֹמַר לִדְרוֹשׁ אַחַר מְצִיאוּת ה׳ מַמָּשׁ מַהוּ.

וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת אָמְרוֹ וַיִּתְרֹצְצוּ, גַּם אָמְרָהּ לָמָּה זֶּה אָנֹכִי. וְרַשִׁ״י פֵּרֵשׁ: אִם כֵּן גָּדוֹל צַעַר הָעִבּוּר, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי מִתְאַוָּה וּמִתְפַּלֶּלֶת עַל הַהֵרָיוֹן, עַד כָּאן. וּפֵרוּשׁוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה אֵין הַדַּעַת מַסְכֶּמֶת עָלָיו שֶׁתִּמְאַס הַצַּדֶּקֶת בְּהֵרָיוֹנָהּ לְצַד הַצַּעַר, גַּם בְּמַה נָחָה דַּעְתָּהּ בֶּאֱמוֹר לָהּ הָאֱלֹהִים ״שְׁנֵי גוֹיִם״ וְגוֹ׳ וּבָזֶה לֹא יוּסַר צַעֲרָהּ. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דָּרְשׁוּ דְּרָשׁוֹת הַרְבֵּה, אֲבָל פְּשַׁט הַכָּתוּב לֹא נוֹדַע. אָכֵן פְּשַׁט הַכָּתוּב הוּא וַיִּתְרֹצְצוּ לְשׁוֹן רִצּוּץ, פֵּרוּשׁ הָיוּ נִדְחָקִים בְּיוֹתֵר כְּשִׁעוּר שֶׁיִּהְיוּ מִתְרוֹצְצִים וְלֹא יִתְקַיְּמוּ בְּמֵעֶיהָ, וְזֶה יוֹרֶה כִּי הֶרְיוֹנָהּ אֵינוֹ מִתְקַיֵּם. וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי פֵּרוּשׁ ׳זֶה׳ מוֹרֶה בָּאֶצְבַּע חוֹזֵר אֶל הַהֵרָיוֹן, לָמָּה אָנֹכִי הָרָה לָרִיק יָגַעְתִּי. וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה׳ פֵּרוּשׁ לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל קִיּוּם הֶרְיוֹנָהּ וְלָדַעַת דָּבָר הַסּוֹבֵב הֶפְסֵדָם, כִּי מִן הַשָּׁמַיִם לֹא יַעֲשׂוּ נֵס לְשֶׁקֶר, שֶׁתִּפָּקֵד בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם. וּלְעוֹלָם לֹא הִקְפִּידָה עַל צַעַר הַהֵרָיוֹן, כִּי הַצַּדִּיקִים יִסְבְּלוּ צַעַר גָּדוֹל בָּעוֹלָם הַזֶּה לְתַכְלִית טוֹב הַנִּצְחִי.