וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכׇלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃

וּמֵאִילָן דְּאָכְלִין פֵּירוֹהִי חַכִּימִין בֵּין טַב לְבִישׁ לָא תֵיכוּל מִנֵּהּ אֲרֵי בְּיוֹמָא דְתֵיכוּל מִנֵּהּ מֵימַת תְּמוּת

ואחר שאמר מעץ הדעת לא תאכל, מה צורך למלת ממנו רק הוסיף לבאר, וכן "ותפתח ותראהו את הילד" (שמות ב ו), או טעמו אפילו מעט ממנו, ודקדוק "ממנו" בס' היסוד תמצאנו, ודע כי אדם מלא דעת היה כי השם לא יצוה לאשר אין לו דעת רק דעת טוב ורע בדבר אחד לבדו לא ידע הלא תראה שקרא שמות לכל הבהמה והעוף כפי תולדת כל אחד ואחד והנה חכם גדול היה, ולולי שהיה כן לא הביא השם את בריאותיו אליו לראות מה יקראם, והוא יודע ממנו שהוא בער, גם השם הראה לו עץ הדעת, כי הנה אשתו ידעה שהוא בתוך הגן:

לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ מִן הַפְּרִי יַזְהִירֶנּוּ, כִּי הָעֵץ אֵינוֹ נֶאֱכָל. וְכֵן אָמַר לְמַטָּה (בראשית ג':ג') "מִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן", וְכָמֹהוּ "וְאִכְלוּ אִישׁ גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ" (מלכים ב יח לא) וְכֵן "בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה" (בראשית ג':י"ז) תֹּאכַל פִּרְיָהּ:

בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת בְּעֵת שֶׁתֹּאכַל מִמֶּנּוּ תִּהְיֶה בֶּן מָוֶת, וְכָמוֹהוּ "בְּיוֹם צֵאתְךָ וְהָלַכְתָּ אָנֶה וָאָנָה יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת" (מלכים א ב מב), שֶׁאֵין הַכַּוָּנָה שֶׁיָּמוּת מִיָּד בּוֹ בַּיּוֹם, וְאֵין הַכַּוָּנָה לִידִיעָה בִּלְבַד שֶׁיֵּדַע שֶׁיָּמוּת, כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ כֻּלָּם, אֲבָל הַכַּוָּנָה כִּי בְּעֵת שֶׁיֵּצֵא יִהְיֶה חַיָּב מִיתָה לַמֶּלֶךְ וְהוּא יָמִית אוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר יִרְצֶה. "וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ" (במדבר ד כ), "וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ" (ויקרא כב ט), אֵין עִנְיָנָם אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ חַיָּבִים מִיתָה, וְיָמוּתוּ בְּחֶטְאָם זֶה. וְעַל דַּעַת אַנְשֵׁי הַטֶּבַע הָיָה הָאָדָם מְעֻתָּד לְמִיתָה מִתְּחִלַּת הַיְּצִירָה, מִפְּנֵי הֱיוֹתוֹ מֻרְכָּב, אֲבָל גָּזַר עַתָּה שֶׁאִם יֶחֱטָא יָמוּת בְּחֶטְאוֹ כְּדֶרֶךְ חַיָּבֵי מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם בַּעֲבֵרוֹת, כְּגוֹן זָר הָאוֹכֵל תְּרוּמָה (ויקרא כט ט) וּשְׁתוּי יַיִן (שם י ט) וּמְחֻסַּר בְּגָדִים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ (שמות כח מג) וְזוּלָתָם, שֶׁהַכַּוָּנָה בָּהֶם שֶׁיָּמוּתוּ בְּחֶטְאָם טֶרֶם בֹּא יוֹמָם. וּלְכָךְ אָמַר בָּעֹנֶשׁ, "עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" בְּטִבְעֲךָ (בראשית ג':י"ט). וְגַם מִתְּחִלָּה הָיָה אוֹכֵל מִפְּרִי הָעֵץ וּמִזֶּרַע הָאָרֶץ, אִם כֵּן הָיְתָה בּוֹ הַתָּכָה וְסִבַּת הֲוָיָה וְהֶפְסֵד. וְעַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ (עיין שבת נה) אִלְמָלֵא שֶׁחָטָא לֹא מֵת לְעוֹלָם, כִּי הַנְּשָׁמָה הָעֶלְיוֹנִית נוֹתֶנֶת לוֹ חַיִּים לָעַד, וְהַחֵפֶץ הָאֱלֹהִי אֲשֶׁר בּוֹ בְּעֵת הַיְּצִירָה יִהְיֶה דָּבֵק בּוֹ תָּמִיד וְהוּא יְקַיֵּם אוֹתוֹ לָעַד, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּמִלַּת "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב" (לעיל א ד). וְדַע כִּי אֵין הַהַרְכָּבָה מוֹרָה עַל הַהֶפְסֵד אֶלָּא לְדַעַת קְטַנֵּי אֲמָנָה כִּי הַבְּרִיאָה הִיא בְּחִיּוּב, אֲבָל לְדַעַת אַנְשֵׁי הָאֱמוּנָה הָאוֹמְרִים כִּי הָעוֹלָם מְחֻדָּשׁ בְּחֵפֶץ אֱלֹהִי פָּשׁוּט, גַּם הַקִּיּוּם יִהְיֶה בּוֹ לָעַד כָּל יְמֵי הַחֵפֶץ, וְזֶה אֱמֶת בָּרוּר. אִם כֵּן "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת", שֶׁאָז תִּהְיֶה בֶּן מָוֶת, לֹא תִּתְקַיֵּם לָעַד בְּחֶפְצִי, וְהָאֲכִילָה הָיְתָה לוֹ מִתְּחִלָּה לְעֹנֶג. וְיִתָּכֵן שֶׁפֵּרוֹת גַּן עֵדֶן נִבְלָעִים בָּאֵבָרִים כַּמָּן וּמְקַיְּמִים אֶת אוֹכְלֵיהֶם, וְכַאֲשֶׁר גָּזַר עָלָיו "וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" וּבְזֵעַת אַפָּיו יֹאכַל לֶחֶם הָאֲדָמָה, הָיָה זֶה סִבָּה לַהֶפְסֵד, כִּי עָפָר הוּא וְעָפָר יֹאכַל וְאֶל עָפָר יָשׁוּב:

וּמֵעֵץ וְכוּ'. אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן קָרוֹב לְעֵץ הַחַיִּים שֶׁהִזְכִּיר לְמַעְלָה, כְּאָמְרוֹ וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, עַל דֶּרֶךְ "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ" (דברים ל:יט).

[לא תאכל ממנו משמע לא תאכל אתה וכל אשר לך, ולכך לקתה חוה]. כי ביום אכלך ממנו מות תמות האדם לא נברא על מתכונת שימות אבל כשחטא נקנס למיתה כלומר אם תאכל ממנו סופך למות ולא תוכל להנצל מן המיתה לעת קץ ולא אמר שבאותו יום ימות ולפיכך הובדל הוא מעץ החיים פן יחזור לתולדתו לחיות לעולם ויצטרך לגזור מיתה עליו.