התחילו ללמודבקרבה. מִסְתַּכֶּלֶת בְּמֵעֶיהָ וְאָמְרָה אֶפְשַׁר הַקְּרָבַיִם הַלָּלוּ טְעוּנִין וָלָד? הַשָּׁדַיִם הַלָּלוּ שֶׁצָּמְקוּ מוֹשְׁכִין חָלָב? תַּנְחוּמָא:
עדנה. צִחְצוּחַ בָּשָׂר, וּלְשׁוֹן מִשְׁנָה מַשִּׁיר אֶת הַשֵּׂעָר וּמְעַדֵּן אֶת הַבָּשָׂר. דָבָר אַחֵר לְשׁוֹן עִדָּן; זְמַן וֶסֶת נִדּוּת:
וְחַיְכַת שָׂרָה בִּמְעָהַהּ לְמֵימָר בָּתַר דְּסֵיבִית הֲוַת לִי עוּלֵימוּ וְרִבּוֹנִי סִיב
היתה לי. כמו תהיה לי:
עדנה. כמו עדן וענג, וכן ויתעדנו (נחמי' ט כה), והטעם אחר שבלותי וזקנתי איך תתחדש לי עדן ועונג הנוער ועוד כי אדוני זקן,
וטעם בקרבה בנפשה והשם גלה סודה למלאך:
עדנה - יתעדן הבשר ויתפשטו הקמטין.
וַתִּצְחַק שָׂרָה. שֶׁחָשְׁבָה שֶׁהָיָה דְּבַר הַמַּלְאָךְ בִּרְכַּת נָבִיא בִּלְבַד כְּעִנְיַן אֱלִישָׁע (מלכים ב ד:טז), לֹא נְבוּאָה וּשְׁלִיחוּת הָאֵל יִתְבָּרַךְ. וְחָשְׁבָה שֶׁלֹּא יֻשַּׂג זֶה בַּזְּקֵנִים בְּבִרְכַּת שׁוּם נָבִיא, כִּי אָמְנָם לְהָשִׁיב הַבַּחֲרוּת אַחַר הַזִּקְנָה הֲרֵי הוּא כִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, שֶׁלֹּא תִהְיֶה זוּלָתִי בְּמִצְוַת הָאֵל פְּרָטִית אוֹ בִּתְפִלָּה מַשֶּׂגֶת חֵן מֵאִתּוֹ:
ותצחק שרה כשבא תשרי אחר בשורת המלאכים וראתה בעצמה שלא נתעברה מיד נתייאשה מן הבשורה שלא היה לה רק ששה חדשים עד הפסח, ולא האמינה כמו אברהם לפי שאברהם עמד לו מפי הקב״ה ולכן האמין אבל שרה לא שמעה אלא מפי המלאכים והיא היתה סבורה שבני אדם הם, והיתה מסתכלת במעיה ואומרת אפשר קרביים הללו טוענין ולד, מיד, באותו פרק בתשרי ויאמר ה׳ אל אברהם למה זה צחקה שרה, למועד אשוב אליך, פי׳ למועד אשר קבע המלאך זהו פסח הבא אשוב אליך, כמו שאמר כעת חיה ולשרה בן. וכן עיקר הפי׳ שתי פעמים נתבשרה דקים לן פסח היה כשבאו המלאכים כמו שפי׳ רש״י, ועוד מדכתיב לאלתר גבי לוט ומצות אפה, לתשרי אחרון צחקה בקרבה כדמוכח בר״ה דבעי התם אימת קאי כדאמר למועד אשוב אליך ומסיק דקאי בתשרי. ועוד ר׳ אליעזר ור׳ יהושע דאמרי תרוייהו בר״ה נפקדה שרה ורחל וחנה.
בקרבה במחשבתה ולבה.
לאמר לפי פשוטו לאמר זה כמו שאר לאמר שבמקרא כלומר צחקה ונתכוונה לאמר דבור זה לבריות בענין ליצנות ולכך הקפיד הפסוק עליה יותר מעל אברהם.
אחרי בלתי בתמיה כלומר, איך יוכל להיות שאחרי בלותי תהיה לי עדנה ובחרות ועוד שאדוני זקן וזהו השינוי שלא ספר הקב״ה כל דבריה ולא רצה לומר שאמרה ואדני זקן . ואל תתמה מתיבת היתה שבהרבה מקומות במקרא מצינו משעבר לשון הבא ומשהבא לשון לשעבר.
אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וְגוֹ׳. יֵשׁ לְדַקְדֵּק לָמָּה צָחֲקָה שָׂרָה, שֶׁהֲרֵי רָאֲתָה שֶׁנַּעֲשָׂה לָהּ נֵס כְּנֶגֶד הַטֶּבַע וְחָזְרָה לִימֵי עֲלוּמֶיהָ, וְהָיָה לָהּ לְהָבִין כִּי לֹא לְחִנָּם נַעֲשָׂה לָהּ נֵס זֶה. וְכָל שֶׁכֵּן אַבְרָהָם, כִּי אֵין הַדָּבָר נִמְנָע, כִּי זָקֵן הַרְבֵּה יָכוֹל לְהוֹלִיד. וְאִם רָאֲתָה בּוֹ חֻלְשָׁה גְדוֹלָה עַד שֶׁחָשְׁבָה שֶׁהַתּוֹלָדָה נִמְנַעַת מִצִּדּוֹ, אִם כֵּן לָמָּה שִׁנָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם? כִּי לָמָּה יֵרַע בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל שֶׁאָמְרָה הָאֱמֶת? וּלְשׁוֹן ״הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד״ אֵינוֹ מְחֻוָּר לְפֵרוּשׁ רַשִׁ״י.
וְהִנֵּה קָרוֹב לִשְׁמוֹעַ בְּעִנְיָן זֶה, שֶׁשָּׂרָה לֹא נִסְתַּפְּקָה בִּיכֹלֶת הָאֵל יִתְבָּרַךְ וְצָחֲקָה עַל הַיִּעוּד, ״שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד״ (בראשית טו:א), וְחָשְׁבָה מֵאַחַר שֶׁהֵם קְרוֹבִים לְשַׁעֲרֵי מָוֶת וְלֹא הַרְבֵּה יִזְכְּרוּ יְמֵי חַיֵּיהֶם, וַדַּאי בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע לֹא יִזְכּוּ לְגַדֵּל הַבֵּן וּלְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה, וְאֵין זֶה יִעוּד שָׁלֵם כִּי לֹא הַרְבֵּה יִשְׂמְחוּ בּוֹ. עַל כֵּן צָחֲקָה וְאָמְרָה, בִּשְׁלָמָא אֲנִי, אַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה לִי נֵס שֶׁ״אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה״ (בראשית יח:יב), וַדַּאי זְכוּתִי גָּרַם לִי, וְזֶה הַזְּכוּת יַעֲמֹד לִי גַּם לִחְיוֹת יָמִים רַבִּים. אֲבָל ״אֲדֹנִי זָקֵן״ (בראשית יח:יב) וְלֹא חָזַר לִימֵי עֲלוּמָיו, כִּי אֵין אֲנִי מַרְגֶּשֶׁת בּוֹ תּוֹסֶפֶת כֹּחַ, וְאִם כֵּן וַדַּאי אֵין לוֹ זְכוּת גָּדוֹל, כִּי כְּבָר אֲכָלוֹ בְּנִצְחוֹן הַמְּלָכִים, וְלֹא יַרְבֶּה יָמִים כְּנֶגֶד הַטֶּבַע, וְאִם כֵּן לָמָּה זֶּה לוֹ בֵּן. וַיֹּאמֶר ה׳ ״לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד״ (בראשית יח:יג) - אִם אֱמֶת הוּא שֶׁוַּדַּאי אֵלֵד, מִכָּל מָקוֹם מַה בְּכָךְ, הֲרֵי ״אֲנִי זָקַנְתִּי״ (בראשית יח:יג), כִּי אֵין לִי זְכוּת אֲשֶׁר יוֹסִיף עַל יָמַי. וּבָזֶה שִׁנָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם, שֶׁהֲרֵי הִיא הָיְתָה תּוֹלָה מִעוּט הַזְּכוּת בּוֹ וְלֹא בָּהּ. ״הֲיִפָּלֵא מֵה׳ דָּבָר״ (בראשית יח:יד) - כִּי יוֹדֵעַ אֲנִי מִסְפַּר חַיֵּיהֶם, כִּי יִזְכּוּ לְגַדְּלוֹ. דָּבָר אַחֵר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ״ (בראשית יח:יב), מַשְׁמָע בְּמַחֲשָׁבָה צָחֲקָה, כִּי מִיִּרְאָה לֹא הוֹצִיאָה מִן הַשָּׂפָה לַחוּץ כָּל הַצְּחוֹק שֶׁבְּלִבָּהּ. עַל כֵּן אָמַר ״הֲיִפָּלֵא מֵה׳ דָּבָר״, וְכִי אֵין אֲנִי יוֹדֵעַ מַה שֶּׁבְּסֵתֶר לִבָּהּ.