וְכׇל־אַנְשֵׁ֤י בֵיתוֹ֙ יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת־כֶּ֖סֶף מֵאֵ֣ת בֶּן־נֵכָ֑ר נִמֹּ֖לוּ אִתּֽוֹ׃ {פ}

הפסוק החותם את הפרק מספר שכל אנשי בית אברהם - יליד בית ומקנת כסף מבן נכר - נימולו איתו. אבן עזרא מבאר שהמילה ״נמולו״ היא מבניין נפעל. חזקוני מסביר שהפסוק הקודם עסק במילת אברהם, ואילו פסוק זה עוסק בכל אנשי ביתו וילידי בית ומקנת כסף של ישמעאל, ושנאמר ״נמלו״ ולא ״מלו״ ללמד שנימולו ברצונם, שלא הכריחם. הפסוק מסכם את היקף המילה בבית אברהם: לא רק הוא ובנו, אלא כל הזכרים שבביתו, בני חורין ועבדים כאחד. בכך נעשה כל ביתו של אברהם לבית של ברית, וקבלת עול הברית באה מרצון ובנכונות של כל בני הבית, כדרך שנהג אברהם עצמו.