וַיֹּאמַ֗ר הָגָ֞ר שִׁפְחַ֥ת שָׂרַ֛י אֵֽי־מִזֶּ֥ה בָ֖את וְאָ֣נָה תֵלֵ֑כִי וַתֹּ֕אמֶר מִפְּנֵי֙ שָׂרַ֣י גְּבִרְתִּ֔י אָנֹכִ֖י בֹּרַֽחַת׃

מזה באת. מֵהֵיכָן בָּאת? יוֹדֵע הָיָה, אֶלָּא לִתֵּן לָהּ פֶּתַח לִכָּנֵס עִמָּהּ בִּדְבָרִים. וּלְשׁוֹן אֵי מִזֶּה: אַיֵּה הַמָּקוֹם שֶׁתֹּאמַר עָלָיו מִזֶּה אֲנִי בָאָה?

וַאֲמַר הָגָר אַמְתָא דְשָׂרַי מְנָן אַתְּ אָתְיָא וּלְאָן אַתְּ אָזְלָא וַאֲמַרַת מִן קֳדָם שָׂרַי רִבָּנְתִּי אֲנָא עֲרָקָא (עֲרָקַת)

אי מזה. כמו איה וכן אי הבל (בראשית ד ט) וטעם מזה מקום כאלו אמר אי מזה מקום באת:

בורחת. נפתח הרי"ש בעבור אות הגרון שהוא אחריו וכן "בורַחַת כל העיר" (ירמי' ד' כט), "והיא כפורַחַת" (בראשית מ י) "ברַחַת ובמזרה" (ישעי' ל כד) וכן "יודַעַת איש" (במדבר לא יז) בעבור אותיות הגרון שדם אחה"ע וכן משפט הלשון אין זר אתנו:

אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלְכִי. כְּלוֹמַר, הַבִּיטִי וּרְאִי מֵאֵיזֶה מָקוֹם נָסַעַתְּ, כִּי הָיִית בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וּבְבֵית צַדִּיקִים, וְהִנָּךְ הוֹלֶכֶת בְּחוּץ לָאָרֶץ אֶל מָקוֹם טָמֵא וְאַנְשֵׁי רֶשַׁע:

אָנֹכִי בּוֹרַחַת. אֵינִי הוֹלֶכֶת אֶל מָקוֹם מְכֻוָּן מֵאִתִּי, אֶלָּא יָצָאתִי כְּדֵי לִבְרֹחַ:

הגר שפחת שרי לא כשאת סבורה להיות גבירתה כי עדיין את שפחה והיא הודית לו מפני שרי גברתי אנכי ברחת.