בְּמִדְבַּר ו׳ · כ״ג

דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה תְבָרְכ֖וּ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָמ֖וֹר לָהֶֽם׃ {ס}

במילים פשוטות

ה׳ מצווה את אהרן ובניו כיצד לברך את בני ישראל, באומרו להם את נוסח הברכה. רש״י מבאר ש״אמור״ הוא כמו זכור ושמור, ו״אמור להם״ פירושו שיהיו כולם שומעים, ושלא יברכו הכהנים בחיפזון אלא בכוונה ובלב שלם. הרמב״ן מזכיר שכבר בפרשת שמיני נצטווה אהרן לברך את העם, וכאן נצטווה לדורות. הברכה נמסרת לכהנים כמצווה מיוחדת, והכתוב מדגיש שיש לברך בכוונה שלמה ובקול הנשמע לכל העם.
מבוסס על רש״י, רמב״ן · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

אמור. כְּמוֹ זָכוֹר, שָׁמוֹר, בְּלַעַז דישנ"ט:

אמור להם. שֶׁיִּהְיוּ כֻלָּם שׁוֹמְעִים (שם):

אמור. מָלֵא - לֹא תְבָרְכֵם בְּחִפָּזוֹן וּבַהֲלוּת, אֶלָּא בְכַוָּנָה וּבְלֵב שָׁלֵם (תנחומא):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

מַלֵל עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי לְמֵימַר כְּדֵין תְּבָרְכוּן יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֵּימְרוּן לְהוֹן

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רמב״ן

רבי משה בן נחמן · ספרד, המאה ה־13

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ - כְּבָר הִזְכַּרְתִּי בְּסֵדֶר וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי (ויקרא ט כב) כִּי צִוָּה אֶת אַהֲרֹן לָשֵׂאת אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וּלְבָרֵךְ אוֹתָם בַּיּוֹם הַהוּא, וְכָאן צִוָּה לְדוֹרוֹת לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּפֵרֵשׁ הַבְּרָכָה שֶׁיְּבָרְכוּ אוֹתָם. וְהִזְכִּירָה בַּהֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן, כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (סוטה לז): בַּמִּקְדָּשׁ בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ וּבַמְּדִינָה בְּכִנּוּיוֹ, בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ אוֹמְרִים אוֹתָהּ בְּרָכָה אַחַת וּבַגְּבוּלִין שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת, כִּי הַבְּרָכָה בַּמִּקְדָּשׁ מְיֻחֶדֶת בַּשֵּׁם הַמְיֻחָד:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

כה תברכו את בני ישראל - כלומר, לא תברכו מברכת פיכם כאדם שאומר תבואתה לראש פלוני כך וכך, אלא אלי תתפללו שאברכם אני, כמו שמפרש - יברכך ה' - ואני אשמע קולכם כאשר תאמרו, ואברכם - לישראל, כמו שמפרש - ושמו את שמי על בני ישראל - כשיברכו הכהנים לישראל בשמי ולא בשמם, אני אברכם לישראל, כמו שהתפללו הכהנים ואומרים: יברכך ה'.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

דבר אל אהרן נסמכה פרשת כהנים שהם קדושים לפרשת נזיר שהוא קדוש כשהשלים תורת נזרו.

ואל בניו מלמד שנשיאות כפים אפילו בכהן הדיוט.

כה תברכו בשנה ראשונה שהיו חונים במקום אחד לא הרגישו הכנענים בהם אבל בשנה שניה שתקנו להם דגלים וחצוצרות לצורך המסעות אמרו הכנענים עתה הם באים להלחם בנו אז הוצרכו לברכת כהנים פן יבואו עליהם האויבים פוק חזי על ידי העון וילחם בישראל וישב ממנו שבי. כה תברכו בעמידה כמה שנאמר אלה יעמדו לברך.

אמור להם מלמד שהחזן צריך לומר להם אמרו וכן מתורגם כד תימרון להון, מכאן שאין הכהן עובר בעשה שאינו עולה לדוכן עד שיצוו עליו.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. סָמַךְ הַבְּרָכוֹת לַנְּזִירוּת כִּי הַיַּיִן קוֹבֵעַ בְּרָכָה לְעַצְמוֹ אֲבָל לֹא לַאֲחֵרִים, וְאַדְּרַבָּה הֵבִיא יְלָלָה וּקְלָלָה לָעוֹלָם לְמַאן דְּאָמַר עֵץ הַדַּעַת גֶּפֶן הָיָה (סנהדרין ע), וְכֵן גָּרַם קְלָלָה לְאָדָם וְחַוָּה, וּלְזַרְעוֹ שֶׁל נֹחַ, וּלְלוֹט. וּמִלַּת ״כֹּה״ קָאֵי אַפָּרָשָׁה שֶׁלְּמַעְלָה, לוֹמַר שֶׁהַכֹּהֵן הַמְבָרֵךְ לֹא יִהְיֶה שְׁתוּי יַיִן בְּעָמְדוֹ לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי צָרִיךְ לֵאמֹר הַבְּרָכוֹת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״אָמוֹר לָהֶם״, וְנִקְרָא שִׁכּוֹר כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, עַל כֵּן צְרִיכִין לִהְיוֹת כִּנְזִירִים. וּבְמִלַּת ״כֹּה״ חָתַם כָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁיִּהְיוּ דוּגְמַת בִּרְכַּת אַבְרָהָם שֶׁנִּתְבָּרֵךְ בְּ״כֹה״, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו ה) ״כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ״. וְעַל כֵּן רָצָה בִּלְעָם לְבַטֵּל מִיִּשְׂרָאֵל בִּרְכַּת ״כֹּה״, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כג טו): ״הִתְיַצֵּב כֹּה עַל עֹלָתֶךָ וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה״, וְאָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ: אַתָּה בְּקָרְבְּנוֹתֶיךָ תְּבַטֵּל בִּרְכַּת ״כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ״, וַאֲנִי אֲבַטֵּל בִּרְכַּת ״כֹּה תְבָרְכוּ״ וְגוֹ׳.

וּבָזֶה רָאִיתִי לְיַשֵּׁב מַה שֶּׁמַּסִּיק בְּרַבָּתִי (בלק כ ז) בַּפָּסוּק ״אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ״ (שם כב ו), מָה מְנַכִּין מִן הַסְּאָה, חֵלֶק עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, כָּךְ בִּקֵּשׁ לְנַכּוֹת מִיִּשְׂרָאֵל חֵלֶק עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִן שִׁשִּׁים רִבּוֹא, דְּהַיְנוּ עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף. וְיֵשׁ לְהַקְשׁוֹת מַה יִּתְרוֹן לוֹ בְּכָל עֲמָלוֹ כְּשֶׁיְּנַכֶּה עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף מִן שִׁשִּׁים רִבּוֹא. וְעוֹד לָמָּה נָפְלוּ דַּוְקָא עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף. אֶלָּא וַדַּאי שֶׁלֹּא בִּקֵּשׁ כִּי אִם לְבַטֵּל מִיִּשְׂרָאֵל בִּרְכַּת ״כֹּה״, וְחָשַׁב שֶׁנְּפִילַת עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף נוֹגֵעַ בְּבִרְכַּת ״כֹּה״, וּבְבִטּוּל בְּרָכָה זוֹ יִהְיֶה לוֹ מָקוֹם אָז לְקַלְּלָם. אֲבָל לֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ, כִּי לֹא יוּכַל לָהֶם כִּי אִם בְּמִסְפַּר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עַד מִסְפַּר עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה וְלֹא עַד בִּכְלָל, כִּי עָמְדָה לָהֶם בִּרְכַּת ״כֹּה תְבָרְכוּ״ לְשֶׁלֹּא תָּחוּל הַקְּלָלָה יוֹתֵר וְזֶה פֵּרוּשׁ יָקָר.

וְאוּלַי מִסְפַּר כֹּה הוּא בִּזְכוּת עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה וְעִם בִּרְכַּת כֹּהֲנִים הֲרֵי עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה, בִּזְכוּתָם חָלָה הַבְּרָכָה עַל יִשְׂרָאֵל. וְאִם תִּשְׁאַל, מָה הֲנָאָה יֵשׁ לַכֹּהֲנִים בִּבְרָכָה זוֹ שֶׁתִּהְיֶה נֶחְשֶׁבֶת בִּכְלַל כָּל מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר: (בראשית יב ג) ״וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ״, אִם כֵּן עַל יְדֵי בְּרָכָה זוֹ יְקַבְּלוּ גַּם הֵמָּה בְּרָכָה (ועיין חולין מט. ואני אברכם, תניא ר׳ ישמעאל אומר וכו׳ כהנים מברכים לישראל והקב״ה מברך לכהנים). וְעוֹד שֶׁנּוֹסַח הַבְּרָכוֹת ״יְבָרֶכְךָ ה׳״, וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (במ״ר יא ה) בִּנְכָסִים, וּבְרָכָה זוֹ חוֹזֶרֶת גַּם לַכֹּהֲנִים, כִּי בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ לְיִשְׂרָאֵל נְכָסִים מְרֻבִּים לְפִיהֶם יִרְבּוּ מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, דְּאִם לֹא כֵן מֵאַיִן יִקְחוּ, הַמִּן הַגֹּרֶן אוֹ מִן הַיָּקֶב.

אָמוֹר לָהֶם. מִכָּאן לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ספרי ו קמג) שֶׁהַחַזָּן מַקְרִיא לַכֹּהֲנִים מִלָּה בְּמִלָּה נוֹסַח הַבְּרָכוֹת. וְטַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר שֶׁהַחַזָּן הוּא הַסַּרְסוּר הַמּוֹשֵׁךְ שֶׁפַע צִנּוֹר מִמְּקוֹר הַבְּרָכוֹת תְּחִלָּה וּמוֹרִיק אוֹתָם עַל רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים יָחוּלוּ, כִּי הוּא אוֹמֵר תְּחִלָּה אֶל הַכֹּהֵן ״יְבָרֶכְךָ ה׳״, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אֶת הַכֹּהֵן תְּחִלָּה כְּלִי גָּדוּשׁ וּמָלֵא בִּרְכַּת ה׳, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁהַכֹּהֵן אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל ״יְבָרֶכְךָ ה׳״, הוּא מוֹרִיק מִן כְּלִי מָלֵא עַל כְּלִי רֵיקָן. אֲבָל אִם לֹא הָיָה הַכֹּהֵן מִתְבָּרֵךְ תְּחִלָּה, הָיָה מוֹרִיק מִכְּלִי רֵיקָן אֶל כְּלִי רֵיקָן. וּבָזֶה מְיֻשָּׁב מַה שֶּׁכָּתוּב (בראשית יב ג): ״וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר״, וַהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר ״וְאָאֹר מְקַלֶּלְךָ״ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמַר ״וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶךָ״, אֶלָּא שֶׁרָצָה לוֹמַר שֶׁהַכֹּהֵן הַמְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל אֲנִי מְבָרְכוֹ תְּחִלָּה כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אֶת הַכֹּהֵן כְּלִי מָלֵא וְגָדוּשׁ, וְיוֹרִיק מִן כְּלִי מָלֵא בִּרְכַּת ה׳ עַל יִשְׂרָאֵל. אֲבָל בִּקְלָלָה אֵין שַׁיָּךְ לוֹמַר כֵּן, אֶלָּא אַחַר שֶׁיְּקַלְּלֵם אָאֹר אוֹתוֹ וְלֹא קֹדֶם. לְכָךְ נֶאֱמַר ״וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם״ תְּחִלָּה, (עיין חולין מט.) עַל יְדֵי שֶׁיֹּאמַר הַחַזָּן לַכֹּהֵן תְּחִלָּה ״יְבָרֶכְךָ ה׳״.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְגוֹ׳ לֵאמֹר. אָמַר פַּעַם שְׁנִיָּה לֵאמֹר, אוּלַי כִּי חָשׁ הַכָּתוּב לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא רְשׁוּת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֵאמֹר״ כִּי מִצְוַת עֲשֵׂה הִיא לֵאמֹר. עוֹד יִרְצֶה שֶׁלֹּא לְאַהֲרֹן וּבָנָיו שֶׁהָיוּ אָז בַּנִּמְצָא לְבַד הוּא מְצַוֶּה, אֶלָּא גַּם לְדוֹרוֹת. עוֹד נִתְכַּוֵּן לְשׁוֹן רוֹמְמוּת, לוֹמַר כִּי מִצְוָה זוֹ יֵשׁ בָּהּ דְּבַר מֶלֶךְ לְקַיֵּם הַדָּבָר, גַּם יֵשׁ בָּהּ מַעֲלָה לַכֹּהֲנִים כִּי הַבְּרָכוֹת מְסָרָם ה׳ בְּיָדָם, וְהוּא אָמְרוֹ ״דַּבֵּר וְגוֹ׳ לֵאמֹר״.

מקור: ספריא · נחלת הכלל