וְכִלָּ֣ה אַֽהֲרֹן־וּ֠בָנָ֠יו לְכַסֹּ֨ת אֶת־הַקֹּ֜דֶשׁ וְאֶת־כׇּל־כְּלֵ֣י הַקֹּ֘דֶשׁ֮ בִּנְסֹ֣עַ הַֽמַּחֲנֶה֒ וְאַחֲרֵי־כֵ֗ן יָבֹ֤אוּ בְנֵי־קְהָת֙ לָשֵׂ֔את וְלֹֽא־יִגְּע֥וּ אֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵ֑תוּ אֵ֛לֶּה מַשָּׂ֥א בְנֵֽי־קְהָ֖ת בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃

הפסוק קובע: וכילה אהרן ובניו לכסות את הקודש ואת כל כלי הקודש בנסוע המחנה, ואחרי כן יבואו בני קהת לשאת, ולא יגעו אל הקודש ומתו, אלה משא בני קהת באוהל מועד. רש״י מבאר ש״לכסות את הקודש״ הוא הארון והמזבח, ״כל כלי הקודש״ המנורה וכלי שרת, ו״ומתו״ פירושו שאם יגעו חייבים מיתה בידי שמים. אבן עזרא מוסיף שהאוהל והמשכן עצמם אינם נישאים בידי בני קהת. לפי פשט הכתוב, רק לאחר שהכהנים סיימו לכסות את כל הכלים, באים בני קהת לשאת אותם, ואסור להם לגעת בכלים עצמם, פן ימותו. כך מובהר הסדר: הכהנים מכסים, ובני קהת נושאים בבדים בלבד, וחומרת האיסור על נגיעה בקודש מודגשת באזהרת המיתה.