וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה הַֽחִיִּיתֶ֖ם כׇּל־נְקֵבָֽה׃

וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה הֲקַיֵמְתּוּן כָּל נוּקְבָא

החייתם כל נקבה. הטעם אפי' אחת וכן אין כל ויתכן להיות כמשמעו כי כל נקבה החיו ורבים כן:

כל נקבה שום נקבה דוגמא לא תעשה כל מלאכה כל אלמנה ולרש אין כל.

הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה וְגוֹ׳. נִרְאֶה שֶׁטָּעוּת זֶה בָּא לָהֶם לְפִי שֶׁכְּבָר יָדְעוּ צִוּוּי ״לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי״ וְגוֹ׳ - עַמּוֹנִי וְלֹא עַמּוֹנִית, (יבמות ס ט) לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַנָּשִׁים לְקַדֵּם בְּלֶחֶם וּבְמַיִם. וְיָדוּעַ שֶׁעִקַּר טַעַם רִחוּקָם הוּא בַּעֲבוּר שֶׁהֶחֱטִיאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּזְנוּת, וְתָלָה הַדָּבָר בְּמַה שֶּׁלֹּא קִדְּמוּם בְּלֶחֶם וּמַיִם כִּי הָא בְּהָא תַּלְיָא, שֶׁלְּכָךְ לֹא קִדְּמוּם בְּלֶחֶם וּבְמַיִם כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים מִן טֹרַח הַדֶּרֶךְ, וְיִהְיוּ מֻכְרָחִין לֶאֱכֹל מִזִּבְחֵי אֱלֹהֵיהֶם וְלִשְׁתּוֹת מִן צַרְצוּר יַיִן כְּדֵי לְהַרְגִּילָם לְעֶרְוָה, כִּדְמַסִּיק בְּסַנְהֶדְרִין (קו.). וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּעִנְיַן הַזְּנוּת הָיוּ הַנָּשִׁים עִקָּר, מִכָּל מָקוֹם לֹא נִתְרַחֲקוּ הַנָּשִׁים, לְפִי שֶׁכָּל עִקַּר פְּעֻלָּה זוֹ עָשׂוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁהֵם הִפְקִירוּ אֶת בְּנוֹתֵיהֶם וְהִכְרִיחוּם עַל הַזְּנוּת, כִּי מַה שֶּׁעָשׂוּ עָשׂוּ בְּצִוּוּי בַּעֲלֵיהֶם אוֹ אֲבִיהֶם. וּמִכָּאן יָצָא לָהֶם טָעוּת זֶה לוֹמַר, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁלֹּא נִתְרַחֲקוּ הַנָּשִׁים שֶׁל עַמּוֹן וּמוֹאָב מִלָּבֹא בִּקְהַל ה׳ אַף עַל פִּי שֶׁהֵם הָיוּ פּוֹעֲלֵי הַזְּנוּת, כָּךְ בְּמִלְחֲמוֹת מִדְיָן לֹא נִצְטַוּוּ לַהֲרֹג הַנָּשִׁים כִּי הָיוּ מֻכְרָחִים בְּכָל מַה שֶּׁעָשׂוּ. וְאָמַר לָהֶם מֹשֶׁה: ״הֵן הֵנָּה הָיוּ״ וְגוֹ׳, בִּשְׁלָמָא מִצְוַת עַמּוֹן וּמוֹאָב לְדוֹרוֹת דִּין הוּא שֶׁלֹּא לִקְנֹס הַנָּשִׁים מִן הַטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר, אֲבָל בְּמִדְיָן שֶׁנִּצְטַוִּיתֶם לְהָרְגָם, קַל וָחֹמֶר שֶׁהַנָּשִׁים בִּכְלָל, כְּדֶרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ טו): ״וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ״, וְטַעֲמוֹ לְפִי שֶׁבָּאָה לְאָדָם תַּקָּלָה עַל יָדָהּ, כָּךְ הַנָּשִׁים, כִּי הֵן הֵנָּה בְּעַצְמָם הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶבֶן נֶגֶף וּמִכְשׁוֹל, וְהָיָה לָכֶם לִלְמֹד מִן דִּין הַבְּהֵמָה אֶל דִּין הַנָּשִׁים הַלָּלוּ.

וּלְמַעְלָה פָּרָשַׁת פִּינְחָס (כה יז) פֵּרַשְׁנוּ שֶׁלְּכָךְ לֹא צִוָּה לְהַשְׁמִיד אֶת מוֹאָב, לְפִי שֶׁבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הִתְחִילוּ בַּקַּלְקָלָה וְהָלְכוּ אֶל בְּנוֹת מוֹאָב לְפַתּוֹתָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ויקרא כה א): ״וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב״, אֲבָל בְּנוֹת מִדְיָן צֹרְרִים הֵם לָכֶם, כִּי הֵמָּה בָּאוּ לָכֶם, כַּאֲשֶׁר הוֹכַחְנוּ כָּל זֶה בִּרְאָיוֹת. וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁעַל זֶה אָמַר מֹשֶׁה לְבַטֵּל טָעוּתָם: ״הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״, כִּי הֵמָּה הָלְכוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְפַתּוֹתָם, וְאֵינָן דּוֹמִים לִבְנוֹת מוֹאָב, כִּי עַל כֵּן לֹא נִתְרַחֲקוּ הַנָּשִׁים מִלָּבֹא בִּקְהַל ה׳ לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ הֵמָּה הַמַּתְחִילִין. אֲבָל בְּנוֹת מִדְיָן הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַמַּתְחִילִין בַּקַּלְקָלָה כָּאָמוּר.