בְּמִדְבַּר ל׳ · י״ג

וְאִם־הָפֵר֩ יָפֵ֨ר אֹתָ֥ם ׀ אִישָׁהּ֮ בְּי֣וֹם שׇׁמְעוֹ֒ כׇּל־מוֹצָ֨א שְׂפָתֶ֧יהָ לִנְדָרֶ֛יהָ וּלְאִסַּ֥ר נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם אִישָׁ֣הּ הֲפֵרָ֔ם וַיהֹוָ֖ה יִֽסְלַֽח־לָֽהּ׃

במילים פשוטות

הפסוק קובע שאם הפר יפר אותם אישה ביום שמעו, כל מוצא שפתיה לנדריה ולאיסר נפשה לא יקום, אישה הפרם וה׳ יסלח לה. אונקלוס מתרגם כפשוטו שאם יבטל הבעל את הנדרים ביום שמעו, לא יקומו. אור החיים מבאר שכפל ״הפר יפר״ וריבוי ״כל מוצא״ מתבארים על פי דברי הגמרא בנדרים, לגבי אישה שנדרה משתי כיכרות. הפסוק קובע את דין הפרת הבעל בנשואה: אם הבעל מפר את נדרי אשתו ביום שמעו, כל נדריה בטלים וה׳ סולח לה. אור החיים מבאר את הכפילות הלשונית על פי סוגיה תלמודית העוסקת בהפרת חלק מן הנדרים. הפסוק משלים את דיני הנשואה: הבעל, כבעל הסמכות היחיד, יכול להפר את נדרי אשתו ביום שמעו, ובכך לבטלם לחלוטין. אם הפר, האישה אינה נושאת עוון וה׳ סולח לה על שלא קיימה. כך מתבטא כוח הבעל בנשואה, הפועל בשני כיוונים - קיום על ידי שתיקה או הפרה על ידי תגובה - בתוך מסגרת הזמן של יום השמיעה.
מבוסס על אונקלוס, אור החיים · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְאִם בַּטָלָא יְבַטֵל יָתְהוֹן בַּעֲלַהּ בְּיוֹמָא דִשְׁמַע כָּל אַפָּקוּת סִפְוָתָהָא לְנִדְרָהָא וּלְאִסַר נַפְשַׁהּ לָא יְקוּמוּן בַּעֲלַהּ בְּטֵלִינוּן וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּבֵק לַהּ

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וְאִם הָפֵר יָפֵר וְגוֹ׳. טַעַם שֶׁכָּפַל לוֹמַר הָפֵר יָפֵר, גַּם רִבּוּי כָּל מוֹצָא, יִתְבָּאֵר עַל פִּי מַה שֶׁאָמְרוּ בִּנְדָרִים פֶּרֶק י״א (נדרים פב:) וְזֶה לְשׁוֹנָם: אָמַר רַב יְהוּדָה וְכוּ׳ נָדְרָה מִשְׁתֵּי כִּכָּרוֹת, בְּאַחַת מִתְעַנָּה וּבְאַחַת אֵין מִתְעַנָּה, מִתּוֹךְ שֶׁהוּא מֵפֵר לַמִּתְעַנָּה מֵפֵר גַּם לְשֶׁאֵינָהּ מִתְעַנָּה, עַד כָּאן, וְהוּא מַה שֶׁנִּתְכַּוֵּן הַכָּתוּב בְּכֶפֶל וְאִם הָפֵר יָפֵר, פֵּרוּשׁ, אִם הֵפֵר בַּחֵלֶק שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֲפָרָה, ״יָפֵר״ לְרַבּוֹת גַּם חֵלֶק שֶׁאֵין לוֹ בּוֹ דִּין הֲפָרָה. וְאָמַר כָּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, טַעַם שֶׁהוּא מֵפֵר גַּם חֵלֶק שֶׁאֵין בּוֹ דִּין הֲפָרָה לְפִי שֶׁהוּא כָּלוּל עִם דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הֲפָרָה, וּכְשֶׁהוּא מֵפֵר מֵפֵר כֻּלָּם יַחַד. וּלְסִבְרַת רַב אַסֵי שֶׁחָלַק שָׁם בִּנְדָרִים וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: רַב אַסֵי אָמַר מֵפֵר לַמִּתְעַנָּה וְאֵינוֹ מֵפֵר לְשֶׁאֵינוֹ מִתְעַנָּה, עַד כָּאן, יִתְבָּאֵר עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: ״אִם הָפֵר״, פֵּרוּשׁ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּין הֲפָרָה, ״יָפֵר״ פֵּרוּשׁ תּוֹעִיל הֲפָרָתוֹ, אֲבָל לֹא חֵלֶק שֶׁאֵין בּוֹ דִּין הֲפָרָה. וְאָמְרוֹ כָּל וְגוֹ׳ לִנְדָרֶיהָ, פֵּרוּשׁ: אֲפִלּוּ הֵם כְּלוּלִים יַחַד שְׁנֵי דְּבָרִים, אֶחָד מִתְעַנָּה בּוֹ וְאֶחָד אֵין מִתְעַנָּה בּוֹ.

עוֹד יִתְבָּאֵר עַל פִּי מַה שֶׁאָמְרוּ שָׁם בַּמִּשְׁנָה (נדרים פז.) וְזֶה לְשׁוֹנָם: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ מְפֵירִין, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה נֶדֶר - רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא יָפֵר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יָפֵר, עַד כָּאן. וְהוּא מַה שֶׁנִּתְכַּוֵּן הַכָּתוּב בְּמַאֲמַר הָפֵר יָפֵר, פֵּרוּשׁ, אֲפִלּוּ אֵין לוֹ שְׁגָגָה אֶלָּא בַּהֲפָרָה, תּוֹעִיל לוֹ לְהָפֵר אַחַר זְמַן כְּשֶׁיָּדַע שֶׁיֵּשׁ מְפֵירִין, זוֹ כְּדִבְרֵי חֲכָמִים. וּלְרַבִּי מֵאִיר יִתְבָּאֵר הַכֶּפֶל לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ מְצִיאוּת שֶׁהֲגַם שֶׁלֹּא הֵפֵר בִּזְמַנּוֹ יָפֵר שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ, וּכְגוֹן שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁיֵּשׁ מְפֵירִין. וְאָמְרוֹ לִנְדָרֶיהָ לִסְבָרַת רַבִּי מֵאִיר יִתְיַשֵּׁב עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: אֵימָתַי אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁיָּכוֹל לְהָפֵר אַחַר כָּךְ - כְּשֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ הַשְּׁגָגָה בִּנְדָרִים, וְהוּא אָמְרוֹ לִנְדָרֶיהָ, פֵּרוּשׁ, כְּשֶׁיַּכִּיר נְדָרֶיהָ. וְלִסְבָרַת חֲכָמִים יִתְבָּאֵר אָמְרוֹ ״לִנְדָרֶיהָ״ - הַכָּרַת הֱיוֹתָהּ נְדָרֶיהָ, הָא לָמַדְתָּ שֶׁבָּהּ שָׁגַג וְאַף עַל פִּי כֵן רִבָּה בּוֹ הֲפָרָה לוֹמַר שֶׁיָּכוֹל לְהָפֵר לִכְשֶׁיֵּדַע שֶׁהֵם נְדָרִים.

מקור: ספריא · נחלת הכלל