וַיִּפְקֹ֣ד מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֹת֑וֹ אֶֽת־כׇּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

הפסוק מספר שמשה פקד כאשר ציווה ה׳ אותו, את כל בכור בבני ישראל. לפי פשט הכתוב משה קיים במדויק את ציווי ה׳ ומנה את כל בכורי ישראל מבן חודש ומעלה, כהכנה להשוואתם למספר הלווים ולפדיון העודף. הפסוק מדגיש את צייתנותו המלאה של משה, שביצע את המניין בדיוק כפי שנצטווה. אין בפסוק זה פרשנות נוספת מעבר לתיאור ביצוע המניין, והוא חלק מרצף התיאור של פדיון הבכורות. הזכרת קיום הציווי בידי משה מכינה את הרקע למסירת מספר הבכורות שיובא בפסוק הבא, ולהשוואה בינו לבין מספר הלווים, שממנה ייגזר מספר הבכורות העודפים הטעונים פדיון בכסף.