וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י פָּרִ֥ים שִׁבְעָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם׃

הפסוק מפרט את קורבנות היום השביעי: שבעה פרים, שני אילים וארבעה עשר כבשים בני שנה תמימים. אונקלוס מתרגם כפשוטו את פירוט הקורבנות. חזקוני מבאר שפרי שבעת ימי החג עולים לשבעים, ומביא את דברי רש״י שהם כנגד שבעים אומות, ובימי המקדש היו מגינים עליהם. הפסוק קובע את מוסף היום השביעי, האחרון בימי חול המועד סוכות, שבו מספר הפרים ירד לשבעה - המספר הנמוך ביותר. עם שבעה פרים ביום השביעי מושלם מניין שבעים הפרים של כל ימי החג. חזקוני מזכיר את הטעם המדרשי לכך שהפרים כנגד שבעים האומות. הפסוק חותם את סדרת המוספים ההולכים ומתמעטים, שהחלה בשלושה עשר פרים ביום הראשון והסתיימה בשבעה ביום השביעי. מספר האילים והכבשים נותר קבוע לאורך כל הימים. כך מסתיים ייחודו של חג הסוכות בעבודת המקדש, ולאחר יום זה יבוא שמיני עצרת בעל אופי שונה.