וּשְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכֵּיהֶֽם׃ {ס}

הפסוק מוסיף שעיר עיזים אחד לחטאת ביום השני, מלבד עולת התמיד ומנחתה ונסכיהם. אונקלוס מתרגם כפשוטו. חזקוני מבאר שכל לשון נסך של שאר ימות החג מוסב על נסכי היין ועל נסכי המנחה, ולפי שקורבנות החג חלוקים הזכירו דבר יום ביומו, מה שאין כן בפסח. הפסוק קובע את קורבן החטאת של היום השני, החוזר בכל ימי החג לצד העולות ההולכות ומתמעטות. חזקוני מסביר מדוע פירטה התורה את קורבנות כל יום בנפרד: מכיוון שמספר הפרים משתנה מדי יום, נדרש לפרט ״דבר יום ביומו״, בשונה מפסח שבו הקורבנות שווים בכל הימים. הפסוק משלים את מוסף היום השני בהוספת החטאת, ומדגיש שהכול בא מלבד עולת התמיד. כך נשמר המבנה הקבוע של כל יום: עולות משתנות במספרן, מנחות ונסכים לפי המספר, שעיר חטאת קבוע, והכול בנוסף לתמיד. הפירוט היומי המדוקדק מבטא את ייחוד קורבנות סוכות.