בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא־קֹ֑דֶשׁ כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃

ה' קובע: ביום הראשון מקרא קודש, כל מלאכת עבודה לא תעשו. רש״י מבאר ש״כל מלאכת עבדה״ פירושו אפילו מלאכה הצריכה לכם, כגון דבר האבד, המותר בחולו של מועד, אסורה ביום טוב. חזקוני מבאר ש״מקרא קודש״ הוא לשון מקרה, קרא אותו קודש במאכל ובמשתה ובכסות נקייה, ו״כל מלאכת עבודה״ פירושו מלאכה של עבודה אסורה, אבל מלאכת אוכל נפש מותרת. הפסוק קובע את קדושת היום הראשון של החג ואת איסור המלאכה בו. הביאורים מלמדים על אופי איסור המלאכה ביום טוב: אסורה מלאכת עבודה, אף מלאכה נחוצה כמניעת הפסד, אך מותרת מלאכת אוכל נפש, בשונה מן השבת. כך מבחין הפסוק בין קדושת יום טוב לקדושת שבת, ומבליט שהחג נועד לשמחה ולעונג הכוללים אכילה ושתייה, לצד קדושה ומנוחה.