וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

הכתוב פותח דיבור חדש של ה' אל משה, המקדים לפרשת הקורבנות. אבן עזרא מבאר את טעם הסמיכות של פרשת הקורבנות למינוי יהושע, שה' ציווה אז את משה שיצווה את בני ישראל על הקורבנות שהם חייבים לעשות, כי משה לא ייכנס עמם לארץ. הוא מבאר שהחל להזכיר את עולת התמיד, ואם הזכירה בתחילה יתכן שהנזכרת היא זו שהייתה בהר סיני. הפסוק פותח את פרשת המוספים והקורבנות הקבועים. סמיכות הפרשה למינוי יהושע מלמדת שלאחר שהוסדרה ההנהגה, בא ה' להסדיר את עבודת הקורבנות בארץ. כך מכין משה את העם לקראת חיי הקדושה בארץ ישראל, ומוסר להם את סדרי הקורבנות שיקריבו בזמנים הקבועים, אף שהוא עצמו לא ייכנס עמם לארץ.