וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ כִּֽי־יָמ֗וּת וּבֵן֙ אֵ֣ין ל֔וֹ וְהַֽעֲבַרְתֶּ֥ם אֶת־נַחֲלָת֖וֹ לְבִתּֽוֹ׃

מתוך המקרה הפרטי גוזר ה' הלכה כללית: ואל בני ישראל תדבר לאמור, איש כי ימות ובן אין לו, והעברתם את נחלתו לבתו. תרגום אונקלוס מתרגם את הכתוב כפשוטו. אבן עזרא מבאר שהמילים ״ובן אין לו״ הן אות לכך שהבן יורש את אביו, כלומר שכאשר יש בן הוא הקודם בירושה. הפסוק הופך את מקרה בנות צלפחד לחוק כללי בדיני ירושה: כאשר אדם מת בלא בן, בתו יורשת את נחלתו. זהו יסוד ראשון בסולם הירושה שיפורט בפסוקים הבאים. הכלל מלמד שהתורה קובעת סדר קדימה בירושה, כאשר הבן קודם לבת, ובהיעדר בן עוברת הירושה לבת. כך נהפכת תביעתן הצודקת של הבנות למקור של הלכה נצחית המסדירה את דיני הנחלה בעם ישראל לדורות.