ה' מזכיר את טעם הגזרה: כאשר מריתם פי במדבר צן במריבת העדה להקדישני במים לעיניהם, הם מי מריבת קדש מדבר צן. רש״י מבאר ש״הם מי מריבת קדש״ פירושו הם לבדם, שאין בהם עוון אחר. בפירוש נוסף מבאר שהם עצמם שהמרו במרה ובים סוף ובמדבר צן. אבן עזרא מבאר ש״להקדישני״ דבק עם ״מריתם״, שמריתם להקדישני, וזה הוא ״על אשר לא קידשתם״. הפסוק מפרש את הטעם למניעת כניסת משה לארץ: חטא מי מריבה, שבו לא קידשו משה ואהרן את שם ה' כראוי. הביאורים מבליטים שהחטא היה ייחודי לאותו אירוע, ולא נבע מעוונות אחרים. כך מבהירה התורה את הטעם המדויק לגזירה, ומדגישה את חומרת אי קידוש שם ה' לעיני העם דווקא אצל מנהיגים גדולים כמשה ואהרן.
