בְּמִדְבַּר כ״ה · א׳

וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב׃

במילים פשוטות

הפסוק מתאר את בני ישראל יושבים במקום ששמו שיטים, בערבות מואב שממזרח לירדן. שם החל העם לזנות אחר בנות מואב. רש״י מסביר על פי דברי חכמים שהזנות הזו באה על ידי עצתו של בלעם, שיעץ למואב להכשיל את ישראל בעריות ובעבודה זרה לאחר שלא הצליח לקללם. אבן עזרא מבאר שהמקום נקרא שיטים, והוא בערבות מואב, ומעיר שישראל לא זזו משם, ואף יהושע שלח משם מרגלים. לדעתו המילה ״ויחל״ באה מן הבניין הכבד, במשמעות של התחלה. הפסוק פותח את פרשת חטא בעל פעור שהמיט מגפה קשה על העם.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

בשטים. כָּךְ שְׁמָהּ:

לזנות אל בנות מואב. עַל יְדֵי עֲצַת בִּלְעָם, כִּדְאִיתָא בְחֵלֶק (סנהדרין ק"ו):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וִיתֵיב יִשְׂרָאֵל בְּשִׁיטִין וּשְׁרֵי עַמָא לְמִטְּעֵי בָּתַר בְּנַת מוֹאָב

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

בשטים. כי כן כתוב ויחנו על הירדן מבית הישימות עד השטים והכל בערבות מואב כי לא זזו משם גם יהושע משם שלח מרגלים:

ולפי דעתי כי ויחל מהבנין הכבד הנוסף:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רמב״ן

רבי משה בן נחמן · ספרד, המאה ה־13

לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב - עַל יְדֵי עֲצַת בִּלְעָם, כִּדְאִיתָא בְּחֵלֶק (סנהדרין קו), לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר כ״ה:א׳). וּבֶאֱמֶת שֶׁהַזְּנוּת לֹא הָיְתָה מְזִמַּת הַנָּשִׁים, כִּי בַּעֲצַת אַנְשֵׁיהֶן וּגְדוֹלֵיהֶם נַעֲשָׂה, וּמִזִּקְנֵי מִדְיָן הָיָה לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר בַּמִּדְיָנִים: ״כִּי צוֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר״ (במדבר כ״ה:י״ח), כִּי נִכְּלוּ לָהֶם בְּזִמָּה לְהַדִּיחָם אַחַר בַּעַל פְּעוֹר. וְלָכֵן יִתָּכֵן שֶׁהָיָה בִּלְעָם בָּעֵצָה, שֶׁהוּא גְּדוֹל עֲצָתָם, וְדַעְתּוֹ לְהָרַע לְיִשְׂרָאֵל, וְעָשָׂה בָּזֶה כָּל יְכָלְתּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם״ (דברים כג ו), וְעַל כֵּן הֲרָגוּהוּ בֶּחָרֶב. אֲבָל עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט, לֹא הִזְכִּיר הַכָּתוּב הָעֵצָה בְּכָאן, רַק בְּמַה שֶׁאָמַר אַחֲרֵי כֵן: ״הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם״ (במדבר ל״א:ט״ז), כַּאֲשֶׁר לֹא הִזְכִּיר עֲצַת זִקְנֵי מִדְיָן רַק בְּמַה שֶׁאָמַר ״כִּי צוֹרְרִים הֵם לָכֶם״. אַחֲרֵי הַמַּעֲשֶׂה בְּעֵת הַנְּקָמָה יַזְכִּיר מֵאַיִן יָצְאָה לָהֶם הָרָעָה, וְיֹאמַר כִּי לֹא הָיָה הַמַּעֲשֶׂה בְּיֵצֶר הַזִּמָּה אֲשֶׁר הוּא בָּאֲנָשִׁים וּבַנָּשִׁים מִנְּעוּרֵיהֶם בְּטִבְעָם, רַק עֵצָה רָעָה לְהַדִּיחָם. וּלְפִיכָךְ רָאוּי לִנְקָמָה גְּדוֹלָה. כִּי פֵּרוּשׁ "לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" הוּא בֶּאֱמֶת כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי (רמב״ן על במדבר כ״ד:י״ד). וְיִתָּכֵן עוֹד עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט, כִּי בָּלָק בַּתְּחִלָּה הָיָה חָפֵץ לְקַלְּלָם וּלְהִלָּחֵם בָּהֶם, וְלֹא יִתֵּן אוֹתָם לָבֹא בִּגְבוּלוֹ כְּלָל. וְכַאֲשֶׁר אָמַר לוֹ בִּלְעָם כִּי לֹא יוּכַל לָהֶם, וְהוֹדִיעוֹ שֶׁלֹּא יַחֲרִיבוּ אַרְצוֹ וְעַמּוֹ רַק בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, אָז הוֹצִיא לֶחֶם וָיַיִן בְּעַרְבוֹת מוֹאָב וּפִתָּה אוֹתָם כְּאוֹהֵב לָהֶם. וְזֶהוּ "בִּדְבַר בִּלְעָם", כִּי בַּעֲבוּר דְּבָרָיו עָשׂוּ כֵן. אֲבָל מִפְּנֵי שֶׁהָיָה חֶפְצוֹ לְקַלְּלָם וְנִשְׂכַּר לְבָלָק בְּכָךְ, לוּלֵי צִדְקוֹת ה' אֲשֶׁר הָפַךְ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה, עַל כֵּן הֲרָגוּהוּ בֶּחָרֶב. כִּי הַשּׂוֹכֵר וְהַשָּׂכִיר שְׁנֵיהֶם נֶעֶנְשׁוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: ״וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר" וְגוֹ' (דברים כג ה):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

ויחל העם לזנות. תחלת ענינם לא היה לעבוד ע"ז כלל אבל היה לזנות בלבד. אמנם קרה להם כמו שהעידה התורה כשאסרה להתחתן באומות כאמרו וקרא לך ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו וזנו בנותיו והזנו את בניך אחרי אלהיהן:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת מַה צֹרֶךְ בְּהוֹדָעַת מַאֲמָר זֶה, וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מדרש רבה, תנחומא) הֵעִירוּ בָּזֶה וְאָמְרוּ כִּי לְהוֹדִיעֲךָ בָּא כִּי זֶה סִבָּה לִזְנוּת וְכוּ׳, לְפִי שֶׁהַמָּקוֹם מִטִּבְעוֹ לְעוֹרֵר טֶבַע הַתַּאֲוָה הַבַּהֲמִית. וְנִרְאֶה לְפָרֵשׁ שֶׁהַכָּתוּב יָעִיד סִבַּת הַזְּנוּת שֶׁהָיְתָה לְפִי שֶׁיָּצְאוּ הָעָם לְטַיֵּל חוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וְשָׁם נִמְצְאוּ בְּנוֹת מוֹאָב, וְהוּא אָמְרוֹ וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים, פֵּרוּשׁ בְּמָקוֹם שֶׁהָיוּ מְטַיְּלִים בּוֹ חוּץ לְמַחֲנֵיהֶם, וְשִׁטִּים הוּא לְשׁוֹן טִיּוּלִים כְּדֶרֶךְ אָמְרוֹ (במדבר יא:ח) ״שָׁטוּ הָעָם״, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ״י שָׁם וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: אֵין שַׁיִט אֶלָּא לְשׁוֹן טִיּוּל. וְזֶה סִבַּת ״וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת״.

וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. אָמְרוֹ וַיָּחֶל לְשׁוֹן חִלּוּל, שֶׁנִּתְחַלֵּל לִזְנוֹת, פֵּרוּשׁ לְפִי שֶׁזָּנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכָר. וְאָמַר אֶל בְּנוֹת וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מדרש רבה ותנחומא שם) שֶׁהָיוּ תּוֹבְעִים אוֹתָם לַעֲבֵרָה וְהָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם הִשְׁתַּחֲוֵה לָזֶה וְגוֹ׳, וְהָיוּ מִשְׁתַּחֲוִים אֶל אֲשֶׁר הָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם בְּנוֹת מוֹאָב, וְהוּא אָמְרוֹ ״אֶל בְּנוֹת״ וְגוֹ׳. וְדִקְדֵּק הַכָּתוּב לוֹמַר הָעָם, לִשְׁלוֹל הַצַּדִּיקִים אֲשֶׁר בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל יִתְכַּנּוּ.

מקור: ספריא · נחלת הכלל