רש״י
רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11וקבנו לי. לְשׁוֹן צִוּוּי, קַלְּלֵהוּ לִי:
וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו בָּלָ֗ק (לך) [לְכָה־]נָּ֨א אִתִּ֜י אֶל־מָק֤וֹם אַחֵר֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְאֶ֣נּוּ מִשָּׁ֔ם אֶ֚פֶס קָצֵ֣הוּ תִרְאֶ֔ה וְכֻלּ֖וֹ לֹ֣א תִרְאֶ֑ה וְקׇבְנוֹ־לִ֖י מִשָּֽׁם׃
הפסוק מוצג עם ניקוד וטעמים
טקסט הפסוק: Miqra according to the Masorah (ויקיטקסט). מקרא על פי המסורה, ויקיטקסט · רישיון CC BY-SA · השינויים שנעשו בטקסט וכתב הוויתור
וקבנו לי. לְשׁוֹן צִוּוּי, קַלְּלֵהוּ לִי:
וַאֲמַר לֵיהּ בָּלָק אִיתָא כְעַן עִמִי לַאֲתַר אוֹחֲרָן דְתֶחֱזִנֵיהּ מִתַּמָן לְחוֹד קְצָתֵיהּ תֶּחֱזֵי וְכוּלֵיהּ לָא תֶחֱזֵי וּתְלוּטֵיהּ לִי מִתַּמָן
אפס קצהו. רק קצהו:
וקבנו. מלה זרה ולפי הדקדוק כי הצווי כעתיד ואין ביניהם רק הסימן ירדפהו ירדפנו ירדפוהו אויב ירדפו ובאה זו המלה מורכבת עם נו"ן ובחול"ם ולפי דעת רבי יהודה המדקדק הראשון שהוא מן שורש קבן א"כ לא יתכן להיותה צווי כי ימצא כן מהבנין הקל אולי תהיה שם הפועל על משקל ומשמרו את השבועה:
לך נא אתי אל מקום אחר בכ״ף כפולה אעפ״י שהוא לשון הליכה.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק לֶךָ נָּא אִתִּי וְגוֹ׳. אָמַר תֵּיבַת נָא, גַּם אָמַר וְקָבְנוֹ לִי בְּלָשׁוֹן וַדָּאִית, יִתְבָּאֵר עַל פִּי דִּבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (במדבר רבה פ״כ) שֶׁאָמְרוּ שֶׁרָאָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִפְרָצִים שָׁם שֶׁשָּׁם מֵת מֹשֶׁה, עַד כָּאן, וְהוּא לְפִי שֶׁלֹּא יָדַע טַעַם הַפִּרְצָה חָשַׁב שֶׁהַפִּרְצָה תִּהְיֶה בָּהֶם, וּלְפִי שֶׁיְּדוּעִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹשִׂים תְּשׁוּבָה וּמְבַטְּלִים הַגְּזֵרוֹת, מִהֵר לוֹמַר לֶךָ נָּא פֵּרוּשׁ, מַהֵר עַתָּה שֶׁאֲנִי רוֹאֶה שֶׁהֵם מְחֻיָּבִים פִּרְצָה זוֹ קֹדֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, וְקָבְנוֹ לִי, הֶחְלִיט הֲוָיַת הַדָּבָר שֶׁתַּשִּׂיגֵם קִלְלוֹת רָשָׁע.