בְּמִדְבַּר כ״ג · י״א

וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם מֶ֥ה עָשִׂ֖יתָ לִ֑י לָקֹ֤ב אֹיְבַי֙ לְקַחְתִּ֔יךָ וְהִנֵּ֖ה בֵּרַ֥כְתָּ בָרֵֽךְ׃

במילים פשוטות

בלק זועם על בלעם: ״מה עשית לי, לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך״. אבן עזרא מעיר על הצורה הלשונית ״ברכת ברך״ שהיא מלה זרה, כדרך שם הפועל הבא עם הפועל. אור החיים מבאר שבלק התרעם על הברכה, שכן אף שבלעם אמר לו קודם ״היכול אוכל דבר״, הבין בלק שהכוונה שאם לא יסכים ה׳ לקלל לא יקלל - אך לא ציפה שבלעם יברך ממש. הפסוק מתאר את תגובתו הנזעמת של בלק לתוצאה ההפוכה מכוונתו: הוא שכר את בלעם כדי לקלל את אויביו, ובמקום זאת שמע ברכה גמורה. האכזבה של בלק ממחישה את התהפכות המזימה: כל ההשקעה בקורבנות ובהבאת בלעם ממרחקים הובילה דווקא לברכה. תגובתו החריפה מדגישה עד כמה נכשלה תוכניתו לחלוטין.
מבוסס על אבן עזרא, אור החיים · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם מֶה עֲבַדְתָּא לִי לְמֵילַט סַנְאַי דְבַרְתִּיךְ וְהָא בְּרָכָא מְבָרְכַת לְהוֹן

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

משפט הלשון להקדים שם הפועל בלשון עבר ועתיד ובצווי הדבר הפוך ויש מלות זרות כמו ברכת ברך ובא בא (ושטף ועבר):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

לָקֹב אוֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְגוֹ׳. נִתְרַעֵם בָּלָק עַל הַבְּרָכָה, לְפִי שֶׁהֲגַם שֶׁאָמַר לוֹ בִּלְעָם ״הֲיָכוֹל אוּכַל דַּבֵּר״ וְגוֹ׳ (במדבר כב:לח), הֵבִין שֶׁהַכַּוָּנָה הִיא לְעִנְיַן שֶׁאִם לֹא יַסְכִּים ה׳ עָלָיו לְקַלֵּל לֹא יְקַלֵּל, אֲבָל הַבְּרָכָה שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה הִיא וְלֹא יְבָרֵךְ. וַהֲגַם שֶׁאָמַר לוֹ גַּם כֵּן ״הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אוֹתוֹ אֲדַבֵּר״, חָשַׁב שֶׁהוּא בְּעִנְיַן הַקְּלָלָה, שֶׁאִם ה׳ יָשִׂים בְּפִיו לְקַלֵּל עָשֹׂה יַעֲשֶׂה כְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ, אֲבָל אִם יָשִׂים בְּפִיו בְּרָכָה יִמְנַע עַצְמוֹ וְלֹא יְבָרֵךְ, כִּי אֵינוֹ מֵהַמּוּסָר שֶׁיַּעֲשֶׂה הֶזֵּק לְמִי שֶׁשָּׁלַח אַחֲרָיו לְבָרֵךְ אוֹיְבָיו שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא מְקַלֵּל אֶת בָּלָק. וְהוּא מַה שֶׁדִּקְדֵּק בְּתֵיבַת לִי שֶׁאָמַר מֶה עָשִׂיתָ לִי, שֶׁבִּרְכַּת יִשְׂרָאֵל קְלָלָה הִיא לוֹ.

וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ. טַעַם כֶּפֶל הַדָּבָר, יִתְבָּאֵר בְּהָעִיר עוֹד עַל בָּלָק שֶׁהוּא מַתְמִיהַּ עַל בִּלְעָם, גַּם עָלָיו יֵשׁ לִתְמֹהַּ שֶׁהִמְתִּין לְבִלְעָם עַד שֶׁגָּמַר בִּרְכוֹתָיו וְלֹא הִסְפִּיק כַּפָּיו כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה בָּאַחֲרוֹנָה (במדבר כד:י) לְמָנְעוֹ מִלְּבָרֵךְ עוֹד, וּמִי יָחוּשׁ עַל זֶה יוֹתֵר מִמֶּנּוּ. אָכֵן יוֹדֵעַ הָיָה בָּלָק כִּי בִּלְעָם עָרֹם יַעְרִים לְהִתְחַכֵּם לְקַלֵּל יִשְׂרָאֵל, וְלָזֶה הָיָה מְשַׁבֵּחַ וּמְבָרֵךְ בְּהַפְלָגָה לוֹמַר אַחֲרֶיהָ הַשִּׁפְלוּת וּגְנוּת וּקְלָלוֹת, וְתִמְצָא שֶׁאֲפִלּוּ בְּמִין הַבְּרָכָה עַצְמָהּ הָיָה מִתְחַכֵּם לוֹמַר מִין בְּרָכָה שֶׁבּוֹ קְלָלָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּמִדְרַשׁ יְלַמְּדֵנוּ (ילקוט שמעוני תשעא) וְזֶה לְשׁוֹנָם: ״עִם שֶׁהָרָשָׁע מְקַלְּסָן בִּקֵּשׁ לְגַנּוֹתָן״, יְעֻיַּן שָׁם דִּבְרֵיהֶם. הֲרֵי שֶׁהָיָה מִתְחַכֵּם גַּם בַּבְּרָכָה עַצְמָהּ לְקַלְּלָם, וְלָכֵן הָיָה בָּלָק מַמְתִּין לְבִלְעָם מַה יֹאמַר בַּתַּכְלִית, וְכֵיוָן שֶׁעָמַד נִתְגַּלָּה כִּי מַה שֶׁהָיָה מְבָרֵךְ לְיִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה לְתַכְלִית רַע אֶלָּא לְתַכְלִית טוֹב, וְהוּא אָמְרוֹ ״בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ״.

עוֹד נִרְאֶה שֶׁהַקְפָּדַת בָּלָק הָיְתָה עַל מַה שֶׁשָּׁמַע מִפִּי בִלְעָם שֶׁנִּתְאַוָּה תַּאֲוָה לִהְיוֹת כָּמוֹהוּ, זֶה יַגִּיד כִּי מַה שֶׁבֵּרַךְ הָיָה מִלִּבּוֹ וּלְבָרָכָה יְכַוֵּן, וְהוּא אָמְרוֹ בֵּרַכְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּרָכָה, שֶׁאָמַרְתָּ ״וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמוֹהוּ״, וְלָזֶה דִּקְדֵּק לוֹמַר בָּרֵךְ מְלֹא פּוּם, שֶׁמִּתְבָּרְכִים אֲחֵרִים לִהְיוֹת כְּמוֹתָם.

מקור: ספריא · נחלת הכלל