וַתֵּ֨רֶא הָאָת֜וֹן אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֗ה וַתִּלָּחֵץ֙ אֶל־הַקִּ֔יר וַתִּלְחַ֛ץ אֶת־רֶ֥גֶל בִּלְעָ֖ם אֶל־הַקִּ֑יר וַיֹּ֖סֶף לְהַכֹּתָֽהּ׃

האתון רואה את מלאך ה׳, נלחצת אל הקיר ולוחצת את רגל בלעם אל הקיר, ובלעם מוסיף להכותה. רש״י מבאר ש״ותלחץ״ הראשון - היא עצמה, ו״ותלחץ״ השני - את אחרים, את רגל בלעם. אבן עזרא מבאר ש״ותלחץ אל הקיר״ - היא לחצה עצמה, ו״אל הקיר״ הוא הגדר, ו״ויוסף להכותה״ - כי כבר הכה אותה בנטותה אל השדה. האתון, בבורחה מן המלאך, נדחקת אל הקיר ולוחצת בכך את רגל בלעם. סבלו של בלעם - רגלו הנלחצת - נובע ישירות מעיוורונו לראות את המלאך. הכאתו החוזרת את האתון, בפעם השנייה, מגבירה את המתח ואת האירוניה: הוא מכה את מי שמצילה אותו מן החרב השלופה.