וַיַּכֵּ֥הוּ יִשְׂרָאֵ֖ל לְפִי־חָ֑רֶב וַיִּירַ֨שׁ אֶת־אַרְצ֜וֹ מֵֽאַרְנֹ֗ן עַד־יַבֹּק֙ עַד־בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן כִּ֣י עַ֔ז גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃

כי עז. וּמַהוּ חָזְקוֹ? הַתְרָאָתוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה שֶׁאָמַר לָהֶם אַל תְּצֻרֵם וְגוֹ' (דברים ב'):

וּמְחָהִי יִשְׂרָאֵל לְפִתְגַם דְחָרֶב וִירֵת יָת אַרְעֵיהּ מֵאַרְנוֹנָא עַד יוּבְקָא עַד בְּנֵי עַמוֹן אֲרֵי תַקִיף תְּחוּמָא דִבְנֵי עַמוֹן

מארנון. שלקח ממואב:

עד בני עמון. כי כתוב כי חצי ארץ בני עמון היתה לישראל כי לקחוהו מיד האמורי שלקחו בתחלה מיד בני עמון והכתוב אמר על מואב ועמון שלא יתן השם מארצם לישראל עד מדרך כף רגל והטעם הארץ שהיתה בידם בעת ההיא על כן הוצרך הכתוב לאמר דברי המושלים בעבור חשבון שישבו שם ישראל כי כן כתוב וישב ישראל בכל ערי האמורי בחשבון:

מארנן עד יבק ארץ מואב. וארץ בני עמון במזרחה של ארץ כנען וארץ סיחון בין שתיהן. וכמו שלקח סיחון את ארץ מואב מצד דרום מן הירדן עד נחל ארנון, כך לקח הוא מצד צפון את ארץ בני עמון עד יבוק וע״‎י כך הותרה לישראל והוא שאמרו רז״‎ל עמון ומואב טהרו בסיחון.

כי עז גבול בני עמון אבל מיבוק ואילך לא כבש כי עז וחזק היה נהר יבוק שהוא גבול בני עמון והיה מפסיק בין סיחון ובין בני עמון.