איש טהור לוקח אזוב, טובל במים ומזה על האוהל, על הכלים, על הנפשות שהיו שם ועל הנוגע בעצם, בחלל, במת או בקבר. אבן עזרא מבאר שקרוב שאותו איש טהור המזה הוא כהן. חזקוני מדייק בניקוד ״בעצם״ בפת״ח, כלומר בעצם המסוים והמבורר שהוזכר למעלה, ומוסיף שההזאה חלה אף במקום שלא היה שם אוהל, וכן ״בחלל, במת, בקבר״. כך אותו איש טהור מטהר בהזאתו הן את הבית וכליו ויושביו, הן את מי שנגע במת בשדה הפתוח. האזוב משמש כלי ההזאה של מי הנדה.
